“בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול…”
(השיר על הארץ, יהושוע סובול)
(הקטע הבא נהגה תוך הליכה על כביש הגישה למושב פארן השבוע, בחום והיובש המדברי האהוב)
בפורים לפני עשור, בכיתה י’, עשיתי את הדרך הזאת בפעם הראשונה. ירדתי אז מהאוטובוס בתחנה של המושב הזה בלב המדבר והלכתי שמח מערבה. ככה הן חברויות בתנועת הנוער. אתה נוסע עשרות קילומטרים כדי לבקר את אריק במעונה, מאות קילומטרים בכדי לבקר חברים ממושבים במרכז, וסוגר קצת יותר מאלפיה כדי לבקר את החברים בערבה. ואתה מאושר.
באותו פורים יצאתי ישר מבית-הספר בצפון לאוטובוס לערבה בכדי לבקר את עדי וחן בפארן. היה חג מדהים, עם אנשים טובים רבים ושקט מדברי שבלתי אפשרי להעבירו במילים. בשלב מסויים גם שי וענבר הגיעו. וגם תמר, שאותה פגשתי לראשונה (וכן, כבר אז היא הייתה יחפה תמיד). את מיקומנו הגיאוגרפי שיננו תדירות. בית משפחת סלע, בית משפחת בן-אליהו וחוזר חלילה. שם ראיתי לראשונה את הסרט “הקוסם מארץ עוץ”, שם אכלנו גלידה על וופל אמריקאי היישר מקרטונים של 15 ליטר שיש תמיד בפריזר של הבן-אלייהואים כי הם מייצרים אותה, שם שתינו שוקו בלי סוף, ובעיקר – שם היה תמצית החופש ואהבת החבר’ה מהתנועה.
וכמו כל החברויות מהתנועה, האוטו האדום עם סמל הצבי התפרנס מאיתנו בכבוד. יש דברים שעוברים הרבה יותר טוב במכתב. אז כתבנו. לכל אחד יש את קופסאת הנעליים מלאת המכתבים שהיוו תחליף למפגש בין חג לחג. אומרים שלאחים הקטנים שלנו כבר אין כאלה…
הרבה דברים עברו מאז. גדלנו, עשינו שנת-שרות, התגייסנו. בצבא עשינו המון דברים. נהיינו קצינים. שירתנו. אהבנו. השתחררנו. טיילנו. היו לנו חברויות ופרידות. עבדנו בעבודת טרום לימודים, עשינו פסיכומטרי, למדנו. חזרנו להדריך ילדים, ושוב, בין לבין אהבנו, ונפרדנו. 10 שנים, כמה עבר מאז. החניכים שלי בגיל בו היינו אז. והם קצת כמונו. טליה התחתנה. כרמל מתחתנת. אפרת ועדי התחתנו. להרבה יש חברה. לאפרת ועדי גם גור קטן, יפתח שמו. חמוד. שי גר שוב יחד עם הגרעין שלו.
“…ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש
ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים בבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת…“
(שיר ארץ, נתן יהונתן)
בדיוק לפני 5 שנים תמר מתה. אתם יודעים, עדכון מחדר החדשות, בשלב זה ידוע לנו על, כי האדם עץ השדה, יש לי בשורות לא טובות, בשעה זו הותר לנו לפירסום שמה של וכו’. 5 שנים. בניגוד להיגיון, התסכול רק גדל. שוב ושוב בחיים אתה מנסה להעביר את הזיכרון והתסכול ל”נָצוּר” אך לשווא. הוא שם. לא מזמן גיליתי שלא הייתה ולו אחת שיצאתי איתה שלא שמעה על תמר בפגישה הראשונה. אבל בניגוד אלינו – היא תמיד אותו דבר. ג’ינג’ית (היא הייתה צובעת מתישהו?), מחייכת (מתי כבר תפסיק להסתיר את איך שהיא מרגישה באמת?), חיילת (מתי כבר תשתחרר לעזאזל?), רחוקה כל-כך (גם את היית עושה תקופה בעיר הגדולה?) ובעיקר – אוהבת את כולם. תמיד נראית כמו באותה פגישה בסטף איזה שבועיים לפני הסוף. אתה תמיד מגיע אחרת לחלום, נראה שונה, במקום אחר בחייך, נראה שונה, יותר שיערות לבנות, מהוסס ומחושב יותר, אוהב שירים חדשים, והיא, היא תמיד אותו הדבר, אוהבת את אותם השירים (ולא משנה כמה נתווכח שהיא בטוח הייתה אוהבת את החדש של דוכין) ואותם האנשים.
לפעמים, כשאתה מתוסכל אתה חושב על העדכונים שבחייה. מנסה להכיר את החדשה שבה. את החבר שלה (בעלה?), את אלבום הטיול הגדול שלה, את הדירה בה הייתה גרה בזמן הלימודים ואת התמונות על הקיר שבה, את מה שבכלל הייתה לומדת. אתה מוסיף אותה באפקט פוטו-שופ פנים מחשבתי לערבי הפוייקה, לימי ההולדת, לחגים שכבר אנחנו לא עושים בפארן. אגב, מישהו יודע אם היתה עושה פייס-בוק? כמה חברים היו לה בו? איך היו נראים המיילים שלה מהמזרח? קודם הסיפורים המצחיקים ואז הרציניים או הפוך? או שבכלל העוני שם היה קורע את ליבה והייתה חוזרת מיד הביתה? אולי בכלל, כמונו, הייתה מוותרת על המזרח ועושה את שביל ישראל?
הרבה דברים קרו מאז בארץ. עברו על כולנו. מה הייתה אומרת לנו בשיחות הטלפון באישון-ליל בשעת עצבות בהתנתקות או בשיחת הטלפון של סוף המלחמה בה רק התקשרנו כדי שמישהו יקשיב? עוד הרבה אנשים הלכו לנו מאז. מה הייתה אומרת?
“…ואז עוברים בי שלב שלב
מי שהייתי מי שעכשיו
כל הפנים והשמות כולם
כל השירים שהם לקחו איתם…“
(פנים ושמות, דני רובס)
תמיד בשמחה, תמיד לחייך, ואיך ממשיכים מכאן?
הרבה חברים אבדו לנו מאז. חברויות, אהבות וחלומות אבדו ואינן. והתסכולים עולים וגואים. מתוך התסכולים אתה מנסה בכל כוחך להמשיך ולהאמין בטוּב. ארצ’יבאלד מקליש כתב פעם (מופיע במלא למטה) שאנחנו החיים חייבים ליצוק תוכן במוות. חייבים להביט אל עצמנו. מה אני עושה עכשיו כדי שהמקום הזה יהיה יותר טוב? מה אנחנו עושים? והתשובות מנסות להעלות באוב כוחות שפעם היו בנו, כוחות להילחם על אמונותינו, לחנך בדרכינו, לאהוב.
בכל צעד בחיינו היא נמצאת. בכל עמידה מול חניך, בכל הדרכה של טיול, בכל הפגנה, בכל כיף. זה שהיא שם לא גורע מהתסכול, להיפך, אבל זה מעניק כיוון אחר. חיובי. “הכוח העצור בנו חייב לפעול”, אתה אומר לעצמך הכי חזק שאפשר, מאמין בלב שלם, ומקווה שתצליח. שתצוק משמעות לרגעי התסכול, העצב והזיכרון. יכול להיות שמבחוץ זה נראה כאילו הצלחנו להעביר את הזיכרון ל”נצור”, אבל אתה יודע שפשוט יורים לכיוון אחר, חיובי.
נכון, עדיין עצובים, עדיין בוכים, עדיין מתוסכלים, אבל מנסים לנסות כיוון חדש. לא תמיד מצליחים, הגעגוע עדיין משתלט רבות. אבל מנסים…
ומה נשאר חוץ מהזיכרונות? קופסאת נעליים מלאת מכתבים מושקעים ומצויירים? תמונות? כמה מתנות? כנראה שרק הרוח שמחייבת אותנו להמשיך ולעשות עולם טוב יותר…
“החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת ישמע קולם בחלל הבתים שהדמימו.
יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות,
ובהכות האורלוגין.
הם אומרים:
צעירים היינו ומתנו –
זִכְרוּנוּ!
הם אומרים:
עשינו ככל אשר יכלנו,
אך אם לא ישלם המעשה
והיה כלא עשינו
הם אומרים:
מיתותינו לא שלנו הן,
כי אם שלכם,
ואשר תעשו מהן –
רק הוא יהיה משמען.
הם אומרים:
אם חיינו ומיתותינו
נועדו לשלום ולתוחלת אחרת,
או חלילה היו לשווא –
לא נוכל עוד לומר.
אתם החייבים לומר זאת!
מתנו –
זִכְרוּנוּ, אתם החיים!“
(החיילים הצעירים שמתו, ארצ’יבאלד מקליש)
========
(פורסם: 14/6/2008)