עשינו הכל. אני הולך לישון הערב בלב שלם, בידיעה ברורה שעשינו כל שלאל-ידנו בכדי להביא עתיד טוב יותר לארץ הזאת. דיברנו, נסענו, רצנו ימים ולילות, כי באמת האמנו. ניסינו לומר לכולם לבחור במה שנראה להם הטוב ביותר, ולא בברירת המחדל הפחות רעה. העם בחר בסופו של דבר אחרת. כמו סיזיפוס אנחנו מרגישים את התסכול של העובד לריק. העם בחר בחירה חופשית ומודעת לותר על ערכים של סוציאל-דמוקרטיה. גם אם נחבר את המפד”ל, מר”צ, חד”ש ובג’סטה את מפלגת העבודה של מגדלי אקירוב (בזכות שלי יחימוביץ’), נבין כי העם אינו רוצה יותר חמלה, דאגה איש לחברו, סוציאליזם בסיסי. העם רוצה לאכול את כספו לבד, ולהמשיך להאמין כי לעד יהיה אפשר לאכול כסף.
אתה עומד מול העם, מנסה לחשוב איפה תהיה כשתתרחש הפגנת הנדכאים התורנים הבאה. העולים, המפוטרים ממפעלי הטקסטיל, המורים, החולים, הסטודנטים, הנכים והאמהות החד-הוריות. אם נקבל את בחירת העם, הרי ההפגנות הללו מיותרות. ברוב גדול קיבלנו הנחיה מהבעלים של המדינה הזאת להתעלם מהן. העם אמר מפורשות, ברוב מוחלט, את דברו. האם יהיה טעם להפגין נגד בחירתו של העם? האם בכלל מוסרי להפגין נגד בחירתו הברורה?
לנו ברור שנהיה שם. בניגוד לשמעון שבס בשעתו, המדינה הזאת עדיין גם שלנו (לפחות עד שיגידו שבגלל שאנחנו המיעוט הסוציאליסטי אנחנו לא נאמנים). אנחנו לא מפגינים נגד העם, אלא בעד ערכים שעדיין נראים לנו חשובים. גם אם נצטרך להפגין למען אנשים שתמכו במהפיכה האנטי-חמלתית, נעשה את זה, מתוך חובה מוסרית. לא נאמר “אמרנו לכם”, אלא נזכור כי מדובר היה בבחירה מודעת של אנשים חושבים. אך אין לנו למי לבוא בטענות אם עבודתינו, שבוודאי תהיה, לא תשא פרי, להיפך – אי נשיאת הפרי היא רק ביטוי של רצון העם, של בקשתו הברורה להתעלם מחלשי עמו, ואנחנו, המפגינים, צריכים לזכור כי אנחנו רק משרתי העם.
ובבוא העם ובתוכו אנחנו, מותש וחבול, מול איתני החולי, והעשן, והתחלואה, והזיהום, והרעב, ויבך לאלוהינו, בראש מורם נזכור כי אנו, העם היושב בציון, בחרנו להתעלם, בידיעה ברורה ובלב שלם, ונהיה נכונים לקבל דיננו על בחירתנו. נדע כי בחרנו למכור עני בעבור נעלים, לירוק אל בארותינו, להפקיר עתיד הורינו וחולינו בעבור ההווה המיידי, וכשיגיע מועד הפרעון נדע זאת, ולא נתפלא.
ושוב, בגלל שהמדינה עדיין שלנו, רוצים אנו עדיין להיות מוריה, אנשי החינוך שלה הדואגים לדורות העתיד, אף שברור לנו כי המשימה לא עומדת להיות קלה יותר. העם בחר לא להשקיע בתחום זניח זה. בחרנו היום לא להקטין כיתות, לא לתגמל יותר מורים ולהביא כך אנשים טובים לחינוך ילדנו, לא לאפשר לילדנו חינוך איכותי ונגיש יותר. בחרנו לשלם כרגע פחות מס, גם במחיר פגיעה בחינוך ילדנו.
ובבוא אימותינו לבקש תרופותיהן, נאמר להם בלב שלם כי בחרנו לא להגדיל עבורן את סל הטיפולים הרפואיים, נודה ולא נבוש ונאמר להן כי בחרנו לא לשאת בנטל. ובבוא עניי עירינו נסיט מבט, אך מיד ניישר אותו ונודה, לא נבוש, באומרנו להם כי אנו בוחרים להתעלם מהם. ובהיות אנחנו עניים, ואיש לא יפנה מבט של חמלה כלפינו – נזכור כי אנו בחרנו בכך.
ובצאתנו למלחמה הבאה, נביט אל חיילנו ונדע כי אין הם יכולים לצאת כשהם בטוחים שמישהו דואג לביתם ומשפחתם, ונדע כי חששם בוודאי פוגע ביכולתם להילחם למעננו, אך נדע כי בחרנו בחירה זו בלב שלם. וכשנחזור מן המלחמה, נדע כי הכתרנו את אלה שהצביעו נגד החוק שמתגמל אותנו כעת, וכי אם יהיה הוא עוד בתוקף זה רק כי יש לנו מזל טוב. כי בחרנו לא לשלם למגיני המדינה, בחרנו לצאת למלחמות בלי לשלם עליהן, בלי לתת גב ללוחמינו.
אך זוהי המדינה שלנו. אנחנו הולכים לישון הלילה בידיעה ברורה שעשינו הכל. שישבנו בשערי העיר ימים ולילות, ודיברנו, ושכנענו ושוב דיברנו. אך בסוף, בידיעה ברורה ושקולה, בעל המניות של מדינת ישראל, עם ישראל, בחר אחרת. עייפים ומתוסכלים אנו חוזרים מהשליחות שהוטלה, אך בוחרים להישאר במדינה. במדינה שלנו.
ובדרכנו ללדאק, למחוזות השכחה והמחשבה, נטען בכוחות לחזור ולהיות מי שהיינו. אפילו שהעם הישיר מבט, וביקש לומר לנו כי נשתוק. אני אישית מקבל את הכרעת הדמוקרטיה. יהיה צריך להיות משהו מאוד קיצוני ומשמעותי כדי לגרום לי לצאת מהבית להפגין לצידו של מישהו, נגד בחירת העם. העם אמר את דברו, וזוהי, זוהי הדמוקרטיה.
** הכותב התנדב בחודשים האחרונים בתור פעיל מפלגת “התועה הירוקה מימד”. **
(פורסם: 14/2/2009)