גיבורים אלמונים
במוצאי שבת האחרון, באזור הבסיס, פגשתי לוחם צנחנים ירושלמי. הוא שאל אותי איך מגיעים למקום כלשהו, המקום שממנו לוחמי החטיבה שלו נכנסים פנימה. לעזה. אמרתי לו שאני אדאג להביא אותו. התחלנו לדבר.
החייל הוא סמל טירונים בבסיס הטירונים של חטיבת הצנחנים. המחלקה המקורית שלו נמצאת כבר שבועיים בעזה. 6 מחבריו למחלקה נפצעו ופונו. מאז תחילת הלחימה הוא מבקש לעזוב את החיילים שלו לטובת החזרה למחלקה, וזה לא מתאפשר. ביום שפגשתי אותו החיילים שלו יצאו לקורס צניחה של שבוע. הוא קיבל אחרי חודשים רבים “רגילה” (שבוע חופש שיש לפעמים בשירות הצבאי), ולא חשב פעמיים – בלי להגיד לאיש הגיע לגבול עזה בכדי להצטרף ללוחמי המחלקה שלו. האפשרות לחופש, לבית, לחברה – כנראה כלל לא עניינה אותו. אלה הגיבורים האלמונים – אלה שלא מדברים עליהם. החיילים הפשוטים. זוהי הרעות שכל-כך מדברים עליה – הרעות שגורמת לחייל לעשות הכל כדי להגיע לחבריו הנמצאים בשדה הקרב.
שדרות
ביום שישי נסענו לשדרות. היה חשוב להיות שם. לעזור לכל אלה שנשארו שם, שהרבה מהם מבוגרים עריריים שפוחדים לצאת בימים האלה מהבית מחשש שלא יספיקו להגיע למיגוניות כשיש צבע אדום. דברים פשוטים מאוד, דברים של יום-יום היה צריך שם – לעזור בקניות, לשבת ולדבר, להביא פרחים לשבת או סתם להגיד מילה טובה. הרבה דברים שלנו הם מאוד פשוטים, אולם לאנשים קשישים שיש להם 10 שניות לרוץ למיגונית הם מסובכים הרבה יותר.
לא מעט הזמינו אותנו לשבת איתם, לאכול איתם. לרוב סירבנו באדיבות. זהו הכוח הישראלי – הכוח העוזר בכל מקום לישראלי שצריך את כתפנו. בספר הספרים שלנו כתוב שעמלק הוא עם שצריך להכחיד כי זנב בנחשלים, בחלשים – “זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים”. יותר משיש כאן ציווי להכחיד את העם העמלקי, יש כאן ציווי פנימי שאסור לשכוח – ציווי להשאיר עמוק בתוכנו את הנחשלים והחלשים. גם כשקשה, גם כשנופלים קסאמים, אנחנו עם שלא שוכח את הצריכים עזרה. זהו הכוח. ביום שישי בערב, שניה לפני שעלינו חזרה לרכב לירושלים, ראינו על אחת החנויות את השלט שאומר הכל:
ועוד משהו:
בתחילת החופשה, כשאתה יוצא מהבועה, ישנו אפקט כזה בלתי מוסבר בו ככל שאתה עובר את צומת סילבר צפונה החיים נראים יותר ויותר נורמליים. החניות ליד מרכזי הקניות יותר ויותר מלאות, הרחובות יותר ויותר מלאים. בהתחלה, לכמה דקות, אתה נמלא כעס. כעס על החיים האלה שנמשכים, על בתי הקפה שמלאים, שכבחוץ שולחים את בנינו לפאתי ג’בליה, ולאל-עטטרה, ולפאתי בית חנון, והשד יודע לאן עוד. אתה קצת עצבני מזה שהעולם כמנהגו נוהג. בהתחלה אתה עוד מנסה להבין אם העולם שבחוץ חושב שזאת מלחמה מוקטנת או מבצע מוגדל. (ואם אפשר אז למה לא להגדיל עוד בשקל תשעים). ורק אחרי כמה דקות אתה מבין שבעצם זה לא חשוב. אתה מבין שזה שהחיים נמשכים זה דווקא טוב, שבכלל יצאת למלחמה למען הנורמליות, למען השקט והשלווה, למען זה שאנשים יוכלו לשבת, לשתות קפה ולשבת בהרצאות באוניברסיטה. שיצאת למלחמה בכדי לעמוד במחויבותה הגדולה ביותר של אומה – המחויבות לשלום אזרחיה, ולחיהם השלווים. אתה חושב לרגע בהיגיון ואתה דווקא שמח לראות את הנורמליות הזאת. אתה מבין שגם זה – זהו חלק מהניצחון. כשמערכת חיסונית מתמודדת עם פצע ובמקביל שאר הגוף חיי את חיו כרגיל – הגוף הזה מנצח.
אתה חושב על זה רגע נוסף, ואתה גאה בעם הזה, שיודע לחיות על-אף הכל. מעיין בשבת בלילה התקשרה לספר שממש נהנתה בהצגה שגם לי היה כרטיס אליה, ובהתחלה טיפה התעצבנתי. רק אחרי מחשבה הבנתי שאני צריך לשמוח. הידיעה שאני הייתי שם כדי שמעיין וכולם יוכלו לראות הצגה בשקט, אמורה דווקא לשמח אותי. המחשבה שהעם הזה ידאג על הצד הטוב ביותר לכל הדברים שהפקרת בכדי לצאת לגבול מרגיעה מעט. כשאתה סוגר שבת במדים, ויודע שיש אנשים שדואגים כרגע לתושבי שדרות ואשקלון, גורם לך להקלה מעטה של הידיעה שאתה עצמך לא שם.
כשהיינו בשנת שרות התחיל מה שאז עוד נקרא בנאיביות “מהומות ספטמבר”, ורבים האנשים בשכבה שחשבו לעצור את השנה ולהתגייס “כי צריך”. באותם הימים פגשתי ידיד טוב שהיה באותה העת ס.מ”פ בצבא. כשסיים לשמוע את הדילמה של החברים שתק לרגע ואמר “אני צריך אתכם, את אנשי החינוך, בכדי להבטיח שגם בשנה הבאה יגיעו לשורותי החיילים הטובים ביותר שיש, בלעדיהם אני לא יכול להילחם. אתם צריכים אותי כדי שאבטיח כרגע את השקט שיאפשר לכם לחנך בשקט, וברוגע, לחנך את האנשים שאחר-כך אצטרך אותם אני. זהו מעגל”. כולם נשכו שפתיים ונשארו בשנת השירות עד סופה. והימים, ימים דומים. אני בטוח שלא קל לשבת בירושלים, ללמוד באוניברסיטה ולהמשיך להדריך. אבל זוהי משימה לא פחות חשובה, זוהי המשימה האמיתית הגורמת לכך שגם בעתיד, בכל החזיתות (ובהן, מה לעשות, גם אולי הבטחונית) נהיה עם חזק. זוהי משימה שהיא לכשלעצמה נצחון – ניצחון הנורמליות. ניצחון עַם שגם בימים כאלה יכול להמשיך בשגרת חייו. לנשוך שפתיים ולהמשיך.
ומחר, לפני הצהריים אחזור לדרום. אחזור לדרום בטוח יותר מאשר באותו מוצאי-שבת, בטוח יותר מתוך ידיעה שכאן החיים נמשכים, וכי יש אנשים שדואגים לכל הדברים שבהעדרך הפקרת. שדואגים להמשך החיים, החינוך, השגרה. שדואגים לתושבי הדרום שאתה כבר לא יכול להיות עימם. הידיעה הזאת, שאתם נוסעים לדרום, ולומדים, ומחנכים – מחזקת. הידיעה שכל זה – לא היה לשווא. לכולנו יהיה עוד יום או יומיים שנחפש עצמנו כשנחזור, שנצטרך מחדש ללמוד להרגיש קשורים לכאן, לנורמליות של המקום הזה, אבל הפעם, כשכבר השגנו את התובנה, הימים ההם יהיו קלים יותר.
בתקווה שהשקט והשלווה יחזרו לדרום במהרה,
ונוכל כולנו לשוב באמת לשגרת חיינו,
שלכם,
אוהב,
גל
(פורסם: 14/2/2009)