על ההשתמטות

// מסמך זה מובא כאן כתגובה לקטע בלוג אחר שראיתי במקרה ומערכת ישראבלוג משום מה החליטה שהיא בעד רדידות ומגבילה את אורך התגובה ל-1000 תווים, אז נאלצתי להביא את התגובה כאן. בגלל שאנחנו נגד דיון רדוד, להלן הכתובת של הקטע שזאת התגובה אליו: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=580941&blogcode=10635553. //

ראשית, לפני שבכלל ניכנס לדיון גופו, ראוי שנבהיר הבהרה בתחום הטרמינולוגי. אם היית מחפשת באמת להיות “תורמת יותר” או “משמעותית יותר”, כפי שמשתמע מדבריך, היית לפני הצבא הולכת לעשות שנת-שרות. כן, השנה הזו שבה דוחים את הגיוס בכדי לעשות משהו משמעותי אחר: להיות אח גדול בפנימיה של נערים, להדריך במעון של ילדים, לחנך במרכזי קליטה, להדריך בתנועות נוער והאפשרויות עוד רבות ומגוונות. זוהי השנה בה אתה נותן את כל כולך בשביל מה שאתה מאמין בו, משהו שנראה לך משמעותי. אחרי השנה הזאת אתה הולך ומתגייס כמו כולם, רק בוגר יותר, מוכן יותר, וכן – ככל הנראה תהיה גם משמעותי יותר גם בצבא. לאחר שהבהרנו כי ככל הנראה מנעיך לאי הגיוס אינם באמת חיפוש לתרום יותר, נותר רק להכיר בעובדה שגם את משתמטת. בבקשה אל תנסי לצבוע את זה בצבעים של אידיאולוגיה או רצון לתרום יותר, זה רק עלבון בעבורך ובעבור אלה שבאמת רוצים לתרום ולהיות משמעותיים.

ועכשיו, אני מודה בקושי רב, אבלע את הרוק, ואסביר לך כנגד כל טיעוניך למה כן להתגייס, ולמה לא להשתמט.

לעניין המשמעותיות – אנשים שבוחרים להיות משמעותיים יהיו משמעותיים בכל מקום, אנשים שבוחרים להיות לא משמעותיים יהיו לא משמעותיים בכל מקום. בצבא יש עשרות אם לא מאות תפקידים גם לבנות עם מוגבלויות כאלה ואחרות שהם משמעותיים מאוד, תורמים מאוד. גם אם נצא מתוך הנחה (על-פי דברייך) שאינך כשירה לשרת ב”שטח” עדיין ישנם תפקידים רבים ומשמעותיים שהצבא צריך בעבורם אנשים טובים, בנות טובות. תפקידים בתחומי המודיעין, ההוראה, ההדרכה, חלקים מהרפואה, הקש”ח, הת”ש ועוד מושתתים על בנות שרוצות להיות משמעותיות. מבלעדי הבנות האלה פעולות רבות שצה”ל עורך לא יכולים היו להתקיים, מבלעדי הבנות הללו צה”ל היה מתקשה הרבה יותר לתפקד. מה לעשות – מאחורי כל לוחם שיוצא לשדה הקרב יש רבים (ובעיקר רבות) שבלעדיהם אין לו איך לבצע את תפקידו: אנשי מודיעין שיספקו את יעדיו, תצפתניות (כמעט כולן בנות, אגב) שתלוונה את תנועתו, אנשי תחזוקת קשר שיוודאו לפני שהוא יוצא שמכשיריו תקינים וכשירים לפעילות, אנשים שישרטטו את מפותיו, נשקים שיתחזקו את כלי נשקו, אפסנאים שידאגו לציודו, מכונאים שידאגו שרכביו יהיו תקינים בדרכם למשימה, טבחים שיפנקו אותו כשיחזור ולפני ליל המעצרים הבא, נהגי משאיות שיובילו אליו אספקה ותחמושת, נהגים שיובילו אותו, פרמדיקים שיטפלו בו כשהוא נפצע, מש”קיות ת”ש שתעזרנה לו עם קשייו בביתו (ואין מה לעשות, אלה מאוד משפיעים על יכולתו המבצעית, נרצה או לא), שלישה שתדאג שמשכורתו תכנס בזמן ותדאג לו בכלל וכן – גם פקידה פלוגתית שתחלק את את החבילה מהבית כשהוא חוזר כדי שיחייך ויהיה עם יותר מוטיבציה לפני הפעילות הבאה. כל אלה ועוד רבים, שנמצאים עם החיילים קרוב לשטח או תומכים מרחוק בפיקודים ובבסיסים העורפיים – חשובים הם, ובלעדיהם הוא לא יוכל לצאת למשימתו. בכל אחד מהתפקידים הללו ובתפקידים האחרים – מי שיבחר להיות משמעותי יהיה משמעותי.

עכשיו בוודאי תגידי שגם כך לא תהי אחת מאלה כי נתוניך (הרפואיים או אחרים) לא יאפשרו לך, והצבא “בטוח יעשה אותך פקידה” ועל כך אומר כמה דברים:

א.      אני מכיר אישית לא מעט בנות שהתחילו כפקידות, היו רציניות והבהירו למפקדיהן שהן עם ראש על הכתפיים ורוצות להיות משמעותיות יותר ולכן מפקדיהן העבירו אותן לתפקידים אחרים שמהם הן היו מרוצות. מן הסתם מפקדים רוצים לנצל את כוח האדם שלהם בצורה שתהיה מועילה ביותר עבורם, להשיג מכל אחד את המיטב. יש לי חברה מאוד טובה שהצבא משום מה שלח אותה ליחידה שלי להיות פקידה, והיא הוכיחה שהיא רצינית ורוצה לעשות משהו משמעותי, המפקד היה צריך אנשים בתפקיד מסוים (“משמעותי יותר”) והעברנו אותה הסמכה אליו. היום היא קצינה בחיל, מקצועית מאוד, משמעותית מאוד. היא החליטה להיות משמעותית.

ב.      ידידה אחרת שלי החליטה להישאר פקידה, אבל לנצל את המקום בו היא פקידה כדי לעשות דברים שחשובים לה. כאשר המפקד שלה שמע על כך הוא החל “להפיל” עליה משימות בתחומים האלה, והיא מן הסתם היתה מרוצה ומשמעותית. היא לקחה על עצמה משימות שכנראה כשהן היו אצל מפקדה הם היו בסוף סדר העדיפויות, אך הן עדיין חשובות ובעיקר – היו משמעותיות בעבורה.

ג.        בסבירות גבוהה מאוד, אם היית מגיעה ללשכת הגיוס לא בשביל להשתמט, ולא כדי להיות פקידה, גם היית מקבלת תפקיד שאת קוראת לו “משמעותי יותר”.

מי שתבחר להיות משמעותית תהיה משמעותית בכל מקום. תהיה משמעותית בצבא בדיוק כמו שהיא תהיה משמעותית בשירות לאומי ואף יותר. מי שרוצה להיות משמעותית גם בתחומים של “השירות הלאומי” כנראה תתקבל בזרועות פתוחות לשנת-שרות, ותוכל להמשיך להיות משמעותית ביותר בצבא. מי שבוחרת להיות לא משמעותית, תהיה לא משמעותית בכל מקום, בצבא ובשירות הלאומי. לא נעים להגיד – להיות משמעותי זאת הרבה פעמים בחירה קשה, מתישה, סיזיפית לעיתים. הרבה יותר קל “לצלול” ולהחליט שאני פשוט “נותן לזמן לעבור”. אם את רוצה להיות משמעותית זה לא אומר לבחור לא ללכת לצבא, אלא אומר לבחור פשוט להיות משמעותית בכל מקום שתלכי.

לעניין הדתיות שאת משתמשת בה, וסלחי לי על הביקורת, כקרדום לחפור בו, אני אומר לך כמה דברים. יש לי לא מעט חברות דתיות (באמת דתיות, ואני לא מזלזל בדתיות שלך, אלא רק מציין שגם הן דתיות בוודאי לא פחות) ששירתו בצבא ועשו שירות משמעותי. חלקן בתפקידים בהן השבת לדוגמא נשמרת בקפידה, כמו תפקידי הוראה וחינוך, וחלקן בתפקידים מבצעיים שבהם כשהמצב מצריך זאת אז לצערנו אנו נאלצים “לחלל שבת” ולהעביר התרעה, להכין רכב לנסיעה למעצר, להודיע למחסום שעוד רגע יגיע אליו “מישהו כזה וכזה, שהוא רע ויש לעצור”. לצערנו, במקום בו אנו חיים, לעיתים אנו נאלצים לעשות כן. אני רק מבקש להזכיר לגבי שמירת השבת וחילולה שיש בהלכה שני מצבים: (א) אסור לחלל שבת, (ב) חובה לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש. אין מבחינה הלכתית מצב של “אפשר לחלל שבת”, מצב בו אתה יכול לחלל שבת וזה מובא להחלטתך האישית על-פי המוזה השולטת עליך באותה העת, וכך גם בצבא מאות מחברי (וחברותי) הדתיים מסתדרים ושומרים על דתיותם.

כשהייתי בקורס קצינים שאלתי חברה טובה שהייתה איתי, שהיא דתית, על “חילול השבת הראשון שלה”, והיא סיפרה לי שקצת אחרי שהיא סיימה חפיפה (אחרי קורס ארוך אבל לא משנה) במהלך השבת הראשונה שלה כמוסמכת, הגיע משהו שאין מה לעשות, חייבים לעשות איתו משהו שמצריך הרמת טלפון. משהו שכמו דברים רבים אחרים בצבא, אי העברתו עשויה להיות מסוכנת. היא המשיכה וסיפרה כי היא הבינה מה קורה תוך שניות (מה לעשות, אחרי חפיפה טובה אתה יודע את העבודה), ותוך כדי דמעות שהחלו יורדות לה, היא בפעם הראשונה בחייה הרימה טלפון בליל שבת ואחר כך כתבה את מה שצריך. היא סיפרה שמדובר היה באחד האירועים הקשים בחייה הדתיים, הצורך לחלל שבת שהיא באמת מאמינה בקדושתה, אך היא ידעה שהיא עשתה את הדבר הנכון, גם מבחינה הלכתית. היא סיפרה שבשישי לאחר מכן היא הלכה לדבר עם רב האולפנא וסיפרה לו על קשייה, והוא רק אמר שהיא עושה מצווה גדולה, והזכיר לה שאם היא לא היתה שם עשוי היה להיות שם יהודי אחר שהיה גם הוא מחלל שבת, רק שהוא היה עושה זאת בפחות חרדת קודש, ולכן טוב שהיא היתה שם, וזה עוד בנוסף לחיים שאולי נחסכו.

בצבא יש אלפי דתיים ודתיות, וכל הרוצים בכך שומרים על דתיותם (ורבים מהם אף מתחזקים בה), והם כולם משמעותיים ותורמים, בכל מקום בו הם נמצאים, כי מדובר באנשים שבחרו להיות משמעותיים, לא בחרו להשתמט.

אני מסכים איתך, ואף מברך אותך, על כך שלא בחרת לשבת בבית אלא לעשות שירות לאומי, אבל את הולכת לשם לא כי הצבא פטר אותך משירות מסיבותיו הוא, אלא כי בחרת להשתמש בזה ככיסוי להשתמטותך מחובתך האזרחית. זה שלך יש מנגנון שכביכול מאפשר לך את זה “מנימוקים של דתיות” רק עושה זילות לדתיות, רק גורם לאנשים שעבורם אין מנגנון שמאפשר להם את זה בצורה חוקית להצהיר הצהרות שהן לאו דווקא האמת בשלמותה, רק גורם לאנשים להיות דתיים “כלפי חוץ” ולא כלפי פנים, והמנגנון הזה, שאת שותפה בו ובניצול שלו, רק גורם לזילות הדת.

את פשוט החלטת לבחור בדרך הקלה, הפחות משמעותית, במקום לקיים את חובתך האזרחית. בחרת להשתמט במקום להיות משפיעה ותורמת. בחרת להשתמש בשירות הלאומי ובדתיות כעלה תאנה (הרי יכולת לעשות שנת שרות וגם צבא אם זה באמת היה חשוב לך). בחרת לצבוע את ערוותך בצבעים של אידאלים ורצון “להיות משמעותית”, ועשית זאת כי זה נוח לך.

לגבי מצב המדינה שלנו, אני מסכים איתך – הוא לא בשמים. המדינה, בהנהגת תפיסות קפיטליסטיות קיצוניות לא מעניקה לאזרח את השירותים שהיא אמורה לתת, לא דואגת לעני, לגר ולאלמנה, משאירה את חלשי עמה מאחור. נכון, גם השחיטות פושעת במקומותינו, ואפילו הים מזוהם. כל זה לא תירוץ לאי שירות המדינה. זוהי המדינה היחידה שיש לנו, אין אחרת. זו המדינה היחידה שאנחנו שומרים עליה והיא עלינו, זו המדינה היחידה שבה יהודי יכול לחלום, לחשוב, ולהזדהות מבלי לפחד, מבלי לחשוש מאבדון, מבלי להסתתר. אף-פעם. אני מסכים שמצב המדינה לא מזהיר, אבל זאת לא סיבה לסגור את הבאסטה, זאת סיבה לקחת אוויר ולהחליט שאנחנו משמעותיים ומשנים, שאנחנו בונים כאן מדינה אחרת, כפי שאנחנו רוצים שתהיה. לסגור את הבאסטה תמיד יהיה אפשר. לשפר את הבאסטה אחרי שהיא תחדל ותפולג בגלל אנשים שעשו בחירות כמו זאת שלך, יהיה קשה הרבה יותר. המצב יהיה טוב הרבה יותר אם אנשים יכירו בכך שזאת המדינה שלהם ושיש להם מניה שווה פה, ולא אם כמוך הם יבחרו להתכחש אליה.

ילדה (ואני לא מתנסח כך כהתנשאות חו”ח אלא כפניה),

אני מציע לך לחשוב שנית על צעדייך. אני מציע לך לחשוב מחדש על משמעותיות ותרומה. אני ועוד רבים נשמח לייעץ ולתמוך אם תחליטי בכל זאת לעשות את הבחירה הנכונה, ואני שוב מציע לך לחשוב לבחור בה ולא בבריחה שבה בחרת.

שלך,

בסלידה מאופקת,

גל

(פורסם: 18/3/2009)

This entry was posted in בלוג. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *