בחג הפסח הזה

בחג הפסח הזה – מסמך שנכתב במקור ב-2003, והוא אקטואלי גם היום

(יד בניסן, לילה, מאוחר אחרי קבלת חג החירות)

השנה, בליל הסדר, הסתדרנו כבשנה שעברה סביב שולחן הסדר בבסיס. השנה, כבכל שנה, קראנו בהגדה של פסח. השנה, גם השנה, שרנו בקול גדול. השנה, כבכל שנה, נצלנו את ליל הסדר ושאלנו ארבע קושיות, קושיות שהעלו שאלות רבות נוספות. “שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין – הלילה הזה כולנו מסובין”. כך שרנו בקול גדול, כך האמנו. באווירה הזאת שנוצרה בשולחן הסדר בבסיס היה באמת אפשר להאמין בזה. בכולנו ביחד. לרגע. האמת, כמה שעצוב לומר, שונָה בהרבה. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, משפחות שלמות לא נסובו בחג סביב שולחן הסדר. חלקן באמת היו מאוחדות, מאוחדות בכאבן, מאוחדות במחסורן. בעמותות הצדקה, “פתחון לב”, “חסד נעמי” ואחרות, סיפרו על ביקוש של אלפי משפחות, שההיצע היה קטן מכדי לעזור להן. משפחות שבצל התקופה, בצל המציאות, לא היה להם על השולחן את מוצרי החג הבסיסיים. צלחת החג, הצלחת המהודרת כל-כך, בלטה בחסרונה. “זכור את אשר עשה לך עמלק” אנו מצווים, לזכור ולהשמיד כל ניצוץ עמלקי בעולם, אך אנו תמיד נוטים לשכוח את מה שהמקורות כל-כך מנסים להזכיר: עמלק זכו לקטגוריית אויב מיוחדת משלהם, קטגוריה שראויה להשמדה בלא מחילה, מכיוון שהזדנבו באלה מעמנו שנשארו מאחור, משום שטבחו בחלשים, בזקנים, באלה שהחברה שלנו השאירה מאחור[1]. הצווי לזכור את אשר עשה לנו עמלק הוא בראש ובראשונה ציווי לזכור את חלשי עמנו, זקנינו, מעוטי היכולת שבנו, אשר אנו נוטים להשאיר מאחור. חברה היא כמו שרשרת, חוזקה אינו נמדד בחוזק הממוצע של החוליות בה, אלה בחוזק החוליה החלשה ביותר. חברה, כמו שרשרת, נפרצת כאשר החוליה החלשה ביותר נפרצת. ואנו כחברה משאירים מאחור. פעם הייתה מוכרת בציבור בדיחה על איש יהודי נחמד אשר הולך לרופא ומציג בפניו בעיה שמעיקה עליו: “אדוני הרופא, בכל מקום שאני נוגע בגוף מיד אני מרגיש כאב עז”, ענה לו הרופא “זאת בעיה פשוטה ומוכרת, כנראה שנשברה לך האצבע”. האמת לגבי החברה שלנו, לגבי החברה הישראלית של שנת 2003, כואבת בהרבה – כל מקום שנוגעים בו מגלים כאב עז ולא, לא בגלל שהאצבע שבורה, אלא מפני שכל האיברים פצועים וחבולים, וחלשים, חלשים מאוד.

והשנה, לרגל התקופה והמצב, הצטרף הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו, לליל הסדר שאורגן בכיכר הלחם, הלוא הוא כיכר המדינה. בכיכר, ביחד עם מאות מתושביו הוקראה ההגדה במורא גדול, “ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם הזן את העולם כלו בטובו בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול כי הוא אל זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא”… ואנו, אנו כחברה, שכחנו את הציווי הזה שניתן לנו, הציווי לדאוג לחלשי חברתנו, לדאוג למחסורם ולאוכלם, ולפרנסתם. כל מפעל שנסגר הוא מאבק של כולנו, כל חקלאי שפושט את רגלו הוא פשיטת הרגל של כולנו, כל חנות שנסגרת היא עוד שולחן ליל סדר שכבר לא ייפתח. והמאבק, כמו כל מאבק, מתחיל בקטן, מתחיל בשולחן הסדר שלנו, שלפני הכל צריך להיות כחול לבן, להיקנות ולהיבנות ממוצרים אשר פרנסו את חברתנו. וכך גם החדר שבו נערך הסדר, והבית כולו. התפוחים שקונים צריכים להיות תוצרת ישראלית, מפת השולחן, והחולצה החגיגית (לי זה היה ממש פשוט, מדי א’ אתם יודעים…). אברי גלעד התחיל פעם את פרוייקט “אמץ משפחה”, והתחיל מדוגמא אישית קטנה בה אימץ משפחה כבר כמה חודשים, אולי, אולי בחג החירות הזה, נלך כולנו בדרכו. נדליק עוד אור אחד, בים החושך הגדול הזה. אם נמשיך בסחרור הזה, בנפילה העצובה הזאת, לא ירחק היום בו החוליות החלשות תשברנה, היום בו תחל האינתיפאדה הבאה, בבית-שאן, בשדרות ובדימונה.

את ליל הסדר לפני שנתיים עשיתי ב”בית ברחוב חיים”, החלטתי להישאר לעשות את החג הזה, החג המשפחתי הזה, עם הנערים ב”בית”. ניסינו לעשות שם ליל סדר משפחתי, חם, ביתי. מכל רחבי חיפה השגנו את המצרכים לשולחן החג. ובערב עצמו, לכמה שעות, ה”בית” היה למשפחה. זהו ליל הסדר המדהים ביותר בחיי, הזכור ביותר בחיי, המשמעותי שבהם. זהו ליל הסדר שבו יותר מכל קיימתי את המצווה לבער את עמלק מהעולם, להחזיק את החלשים עמוק בתוכנו, ולא מאחור. זה מתחיל כאן, עכשיו, בדברים הקטנים. בלקנות כחול לבן בסופר, בלארגן את החניכים ללכת ליציאה מהסופר ולהתרים מוצרי מזון ל”פתחון לב”, בלבקר ולהזדהות בכיכר הלחם. בכל העולם בני הנוער והסטודנטים עושים מהפיכות, משנים סדרי עדיפויות, משנים את התמונה. אין סיבה שאנחנו נשאר עם אנמי, צולל ומתעלם.

אחרית דבר – תוספת מאוחרת מאביב 2008

על חג הפסח מושתתות מרבית התפיסות שלנו בתור עם. עליו ועל מגש הכסף. כל תשתיתו הערכית של עמנו מתחילה מהפסח, כל אחד ימצא את החלק אליו הוא מתחבר, כל אחד והבעיה החברתית שמציקה לו. יש אשר שנתם תודר מ“וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹכִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.  וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים” ויש אשר שנתם תודר עד ביעור העמלק מקרבנו. המשותף לכולם, מהגרים היושבים בנו ומחפשים מקלט בכל יום בחצותם את הגבול מסיני ועד נחשלי עמנו, הוא שלכולם אנו מחוייבים כי רובץ עלינו ציווי הדאגה, כי היינו פעם בצידם, וכי רק המזל הביא אותם למקומם ואותנו למקומנו (וזאת, אגב, ההרגשה התמידית כשאתה נמצא, לדוגמא, בבית ברחוב חיים).

חג שמח!

[1] ועיין בדברים כ”ה 17: “זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָוְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים”

(פורסם: 21/3/2008)