אחרי שנים של חלומות, צפון הודו…

שלום לכל חבריי היקרים!

לפני כמה ימים שבתי מתת-היבשת ההודית, אחרי שנים של חלומות. זה הזמן לחלוק כמה מן הרשמים, כמה מן החוויות מחמשת השבועות הללו. לאור העובדה שברור לי שאשוב אל חבלי הארץ הללו, מדובר רק בסיכום ביניים, סיכום ביניים של ביקורי בצפון-צפון הודו.

בתחילת יולי נחתתי בדלהי. 47 מעלות בצל, ואין, אין צל, ומי יודע כמה אחוזי לחות. העיר צפופה ועשנה, וגם כשמעניינת את העין והעניין, הגוף אומר “חדל”. עוד באותו היום, לאחר כמה ביקורים באתרים שונים (מתחם המבצר האדום לדוגמה) עליתי על אוטובוס לילה למנאלי. אבל, עוד בטרם נסיעה, בשיטוט במתחם המבצר האדום, זכיתי לראות, דומני שלראשונה בחיי, סנאים משוטטים, משחקים, ומהלכים להם חופשי-חופשי. הם היו חמודים! אגב, למי שלא שמע על המבצר, מדובר במתחם עם המון מדשאות, עצים, ארמונות, מבנים לשימושים שונים, ועוד. מקום נחמד ביותר לקחת בו רבע יום הפסקה מהמולת הדלהי, שאליה עוד אשוב בסוף הטיול.

דרצ’ה-למאיורו – או: עליה קצת אחרת ללה, טרק הולך ונעלם…

דרצ’ה הוא כפר קטן בדרך מקילונג ללֶה. קילונג היא עיר קטנה בדרך ממנאלי ללֶה. לֶה  היא אמנם בירת מחוז ג’אמו-קשמיר, אבל הכביש אליה הוא מהגרועים שזכיתי לנסוע בהם. ו”כביש” זאת מילה גדולה מדי. מדובר ב-470 ק”מ שבמצב תקין הנסיעה בהם נמשכת 22 שעות. כלומר, מהירות ממוצעת של 21 קמ”ש. כיאה לתפיסה ההודית, אספלט ישנו איפה שקל לסלול אותו (ולאו דווקא איפה שבאמת צריך) וכשאנחנו נסענו עד קילונג, מפולת סלעים על קטע של כמה עשרות מטרים חסמה את הכביש לכמעט יום, כאשר על פנויה עמלה קבוצת פועלים נפאלים. בהמשך נגלה, שמרבית פועלי הדרכים בצפון הודו הם פועלים זרים מנפאל. אבל, מדובר בדרך ממש יפה. אתם יכולים לראות אותה בצד ימין. הדרך עולה לרכס מאוד גבוה, ויורדת בצד השני לכיוון עמק שבהמשכו נמצאת קילונג (אם ממשיכים ללה היא עוברת עוד כמה רכסים). ביציאה לכיוון קילונג הראו לנו המקומיים פתח מנהרה, והסבירו שעוד 8 שנים היא תפתח, והדרך ממנאלי לקילונג תתקצר הרבה יותר… אגב, הדרך הזאת מוגדרת בהודו כ”דרך מהירה”.

קילונג התגלתה כעיירה מעט מוזרה. עיירה מעט ישנונית אבל יפה ולא מבעאסת, שנדמה כי מתלבטת בין ישן וחדש. בין ההרים הירוקים עם הקצוות המושלגים, בסמוך למפגש נהרות, מתחילים להתגלות בתיה. חלקם עם גגות מקורות עץ וקנים, כפי שנראה בהמשך בכפרים, וחלקם עם גגות בטון או רעפים, וחלונות אלומיניום. בעיר הזו, ראיתי בית-ספר שלא ראיתי עוד דומים לו: ברחוב של החנויות, היו מספר חנויות (לא תמיד סמוכות) שהיו כיתות. התלמידים עם הגב לדלת, בספסלים בשורות-שורות, ואילו המורה עם הפנים לרחוב, רואה את העוברים ושבים, בצד הרחוק מהדלת. מעניין לראות את זה. מעניין לחשוב על התנהלות השיעור. מעל קילונג ישנה גומפה יפיפיה וכמעט לא מטוילת.   הגענו אליה עם אוטובוס שנסע שעה בדרך חתחתים עד לכפר סמוך אליה, שרק כשהגענו אליו התחלנו לחשוב שישנה דרך קיצור בחזרה לקילונג. החשדות התאמתו כאשר שאלתי מישהו “איפה הגשר לקילונג” והוא הצביע לכיוון ההפוך מהכיוון ממנו הגיע האוטובוס. הלכתי באותו הכיוון, השביל ירד לכיוון הערוץ, ופתאום גשר הולכי רגל. קטן, מוזר, אבל גשר. ואפילו מהיציבים שראיתי בהודו. הדרך חזרה, ברגל, ארכה 20 דקות… אחרי יום התארגנות לקחנו אוטובוס מקומי לדרצ’ה והתחלנו את הטרק. אציין, שקילונג לא ממש החליטה מהי ברמה כזו שיש בה שתי חנויות אינטרנט שבשתיהן החיבור פועל און-אנד-אוף (בעיקר אוף), חנות טלפון אחת, אין אף חלפן כספים אמיתי, ישנו כספומט אחד שלעיתים עובד, אבל ישנם אנשים נחמדים מאוד. באמת. כולל סוכנות טיולים עם בחור מקסים שמקמב”ץ סייסים לכל מני חורים ביעילות מרשימה.

רק תוך כדי הליכה אתה מתחיל להבין איפה אתה נמצא. רק תוך כדי הליכה אתה מתחיל להבין גם כי מדובר בטרק הולך ונעלם. אתה מצד אחד מבין שכרגע אתה עובר בכפר שהמרחק ממנו לעיר הקרובה (ול”רופא שיניים” הקרוב לדוגמה) הוא חמישה ימי רכיבה על סוס, ומצד שני אתה נזכר שביום הראשון ראית עבודות סלילה ותשתית מסיביות שמטרתן להביא כביש (או דרך) לכל הכפרים. מצד אחד אתה פוגש ילד דובר אנגלית מדהימה בגיל 15 שמספר לך שבתום חופשת הקיץ אביו “מקפיץ” אותו על סוס לפאדום ומשם הוא יקח אוטובוס לג’אמו לפנימיית חורף, מצד שני אתה רואה שבקצוות הטרק, איפה שיש כבר דרכים, יש ילדים ש”קופצים” בבוקר באוטובוס אל בית-הספר בעיר הקרובה. ואתה חלוק: כמטייל קצת חבל לך על נופי-בראשית שנעלמים, על כפרים שמחליפים אט-אט את גג הקנים, הבוץ, והסלעים השטוחים בברזל מגולוון או פח גלי, את הסוס בג’יפ, מצד שני, אתה לא מרגיש שזה לא נכון שכך קורה. כשאתה שומע אחרים מבקרים את בוא הקידמה לאיזה כפר אי-שם, אתה לא יכול שלא לבקר אותם ולומר “אז לך חיה כך אתה ואל תחליט לגבי חייהם של אחרים”, או “אתה מזכיר את אלה שמצקצקים בלשון כשהם שומעים על תופעת ההפרטה בקיבוצים אבל הם עצמם גרים בעיר האינדיווידואלית”. אתה רוצה שבניך יוכלו להמשיך לטרק כאן, אבל אתה רוצה שאם האנשים פה יבחרו בקידמה, איש לא יבקר אותם בפטרונות.

התחלנו את הטיול ביומיים הסמוכים לדרך הנסללת. יומיים יפים, בהם העליה בגובה מדורגת ומכינה אותך היטב לבאות. ביום השלישי עלינו לפס הגבוה בטיול, שינגו-לה, שגובהו 5,095 מ’ מעפ”י. ראינו שלג, אבל לא רק אותו. מהערוץ שאתם רואים בתמונה משמאל עלינו. הפס הזה, מבתר למעשה את חבל הארץ, שכן הכפרים ממזרח לו כמעט ואינם נגישים לעמק ממערב לו שבו נמצא דרצ’ה ועימו הכביש הראשי. הכפרים ממזרח לו פרוסים בעמק ארוך, שבקצהו הצפוני יש להם חיבור מרוחק לעיר המחוז פאדום. ובנקודה הזו צריך לספר על ה-“Eggman”. ראינו את אותו בחור הודי כל היום שלפני הפס. הוא עלה בקצב טוב, כשעליו תיק קטן עם אוכל לעצמו, ובידו שני קרטוני בייצים קשורים, שהוא שומר מכל משמר ומנסה להעביר את הפס ולהורידן בשלום בצד המזרחי. מחזה סוראליסטי משהו. בפס התגלה מחזה מוזר: מעט לפניו היה אגמון קטנטן ועגול, בו קרחונים ושרידי שלג, שבמקומות מסויימים יוצאות ממנו בועות. נדב העלה את האפשרות שמדובר באגם חם, או לפחות בנביעות חמות בתוך האגם, אך איש מאיתנו לא העז לבדוק. במקביל, נחשפנו לראשונה לאחד ממנהגי המקום: לתלות שרשרת דגלים לכבוד אל-המעבר במעבר עצמו. ישנם גם כאלה שמניחים אבן. וכך, בגובה 5,095 מ’, אתה יושב, ליד שורת דגלים בלויה, שותה ונח, ורואה אגם ספק חם ספק קר שאיש איננו מעז לבדוק.

מהפס ירדנו מזרחה, למקום שנקרא לקאנג. לקאנג הוא הקצה הדרומי של עמק נהר קאראג’יק. אין שם כלום ביום-יום, זולת נקודה שהמקומיים מכירים את שמה. במשך שלשה חודשים בשנה, עונת התיירות, ישנה משפחה מכפר טנזה שפותחת במקום אוהל-תה וגובה תשלום בעבור הקמפינג (יש להם מעין זיכיון). זה מאוד דומה לשאר אוהלי התה, סתם פה בחרתי גם לספר על זה. עמק נהר לקאנג הוא אולי האזור המנותק ביותר בטיול. הכפרים בו מעניינים מאוד, ועד כמה שאני שונא את המילה הזו, הם “אותנטיים”: מבנים נמוכים, שעל  גגותיהם בקיץ הם מייבשים קקי של בהמות לצורך הסקה בחורף, עובדים בשדות המושקים בהצפה בסמוך לכפר מבוקר עד ערב, הילדים משחקים בסימטאות הצרות והבודדות מאוד. מנותקים מהכל, מנותקים מהעולם. דווקא שם, עולה בך, ה”מערבי”, הצורך לפתוח Ynet.  ההמשך צפונה היה קליל, הליכה שלווה של מספר ימים במורד הנהר. מדי פעם חוצים איזה פלג מים שמצטרף אל הנהר המרכזי. לפעמים חוצים ברגל, לפעמים עם רגל במים, לפעמים יש גשר. כל העת בימים האלה ליווה אותנו הר מסוים, הר-סלע, שנראה כל הזמן מדרום כצוק-איתן. כל שעה נראה אחרת, בצבע שונה. הר גרניט ענק ובולט.

ואם כבר בגשרים עסקינן: הגשרים שם בחבל זאנסקר (כך נקרא חבל הארץ בו התהלכנו בראשית הטרק) הם גשרים מסוגים רבים ומגוונים. גשרים תלויים, וגשרים מונחים, גשרים ארעיים שנשארו לתמיד וגשרים שמישהו תכנן, והביא חומרים, ובנה. כל מני. הגשר שתמיד שבה את ליבי היה דווקא הפשוט ביותר: זה של החקלאי שהיה צריך פשוט לעבור, ושם שתי קורות עץ, ועליהן הניח סלעים שטוחים שאסף, וקיווה לטוב. הם גם היציבים ביותר, אלה שאינך מתנדנד כשאתה עולה עליהם. אולם אלה גם המפחידים ביותר. והיפים ביותר. הנה אחד. זה דווקא לא מהפשוטים. אבל הוא יפה. הפשוטים ממש הם באמת זוג מקלות ואבנים. ועל כל הגשרים עוברים כולם: סוסים וחמורים, ילדים ומבוגרים, ונשים עם סלים מלאי תבואה. כולם.

בקצה עמק קראג’יאק הגענו לכפר שנקרא פורניי. בפורניי יש כמה אתרי קאמפינג, שאחד מהם נקרא “וי-ניו פורניי קאמפינג סייט”. הוא מתוחזק ומנוהל ביד רמה בידי אישה מבוגרת (אך לא זקנה), שלא יכולה ולא יודעת לשבת ולנוח, פועלת מבוקר עד ערב, וקצת מזכירה במראהה את הסטיריאוטיפ של המתנחלת מהגבעה. רק בלי העוזי. בבוקר התברר שכולנו חשבנו על אותו הדבר, אז אני כותב את זה. בערב הראשון שהגענו היא אמרה שאין דאל, והבאנו לה דל, היא הכינה בשמחה אבל ציינה ש”מחר לא יהיה כי נגמר הדל”. בבוקר קמנו להצפה שהציפה את אזור האוהל שלנו. אחרי כמה דקות, רבע לשש בבוקר, כבר ראינו אותה חופרת תעלה חדשה להסיט את המים ולנקז את מה שכבר הוצף. אחרי שעה השטח כבר היה לא מוצף. ואחרי כל זה בדיוק בזמן שתיאמנו איתה היתה ארוחת בוקר. ובערב השני (זה היה יום בו עשינו גיחה לפוקטל-גומפה) דווקא היה דאל. כששאלנו כיצד היא סיפרה שמוקדם בבוקר שלחה את בעלה לקנות באיזה כפר. יש לה גם שם סידקית מצויידת יותר מרוב החנויות בעיר פאדום. בקיצור – מרשימה ביותר.

פוקטל-גומפה הוא מנזר חצוב בהר. אתם בטח מדמיינים את סנט-ג’ורג’ או את המרסבא, אז אומר שזה דיי דומה, רק בלי הנוצרים. בכניסה למנזר יש מין בית-ספר, שבדיוק כשהגענו הילדים שם התאמנו בחוץ לפני שהם נכנסים אחד-אחד למבחן באנגלית. ילדים לבושים באדום, קצוצי-שיער, מכל כפרי האזור, שבאו ללמוד במנזר. אחר-כך גם היינו בו בדיוק בזמן ארוחת הצהרים. גם הם אכלו אורז ודאל. בסוף הארוחה, בתזמון מושלם, שעטו על מרפסת המנזר בה התקיימה הארוחה עשרות עורבים רעבים. כל הביקור במנזר היה מעניין ובסופו חזרנו לנו לפורניי. למחרת בבוקר התחלנו ללכת מערבה, נפרדנו מעמק קארג’יאק, ושאפנו להגיע לכפר שנקרא איצ’אר, שם שלנו הזכיר מקום אחר, אולי גם בהשראת הגברת מפורניי.

הנוף בדרך לאיצ’ר הוא כמו זה שאתם רואים בצד שמאל. יום ארוך אבל בתוואי חינני ויפה. הקאטץ’ הוא שאיצ’ר

עצמו נמצא בראש גבעה. ובסוף יום של תשעה-עשר ק”מ כל גבעה נראית כהר. נדב ואני גילינו נחישות, אז עוד רצינו להגיע לפאדום, והתנדבנו לרוץ במעלה הכפר ולראות אם אנחנו מוצאים ג’יפ. זאת נקודה חשובה: כבר אמרנו טרק הולך ונעלם. גם מפאדום (עיר המחוז) מתחילים לסלול דרכים אל הכפרים. נכון למועד ביקורנו שם, הטרקטורים הגיעו עד איצ’אר (הכפרים שממזרח ומדרום לאיצ’ר עדיין מנותקים מדרך ואפשר להגיע אליהם רק ברגל או עם סוס, אבל מאיצ’ר לפאדום אפשר לנוע עם ג’יפ). כך נראית לנו איצ’ר כשהגענו אליה. רק כשהתקרבנו גילנו שזהו מרכז הכפר, אולם מסביב פרוסים עוד בתים ושטחים רבים, ואפילו בריכה. כולם בנויים באותו הסגנון, אולם מפוזרים יותר. בסופו של דבר גילנו, באמצעות יכולות תקשורתיות מרהיבות שכללו שימוש בשפת ידיים, אנגלית-מג’וברשת, מעט הינדית, והשד יודע מה עוד, שיש בכפר רק ג’יפ אחד והוליכו אותנו לבעליו שבסופו של דבר הקפיץ אותנו לפאדום. פאדום התגלתה כמקום שאין מה למהר להגיע אליו. התיאור הטוב ביותר זה התיאור מהשיר של מאיר-אריאל שאומר לך שכל העניין בעיירה ההיא זה לשתות משהו קר בלב מדבר, רק בלי המשהו קר. עיר שמשרה עליך לאות, איטיות, יאוש, ורצון עז לברוח. למרבה האירוניה, היא מלאה בתיירים רבים מכל אירופה, שפשוט איש בפאדום אינו יוזם דברים כמו… נגיד… להתפרנס ממתן  שירותים לתייר. אין בה כספומט, אין בה חלפן כספים (בסופו של דבר מצאתי מישהו שהסכים להחליף בשער הגיוני, אבל הוא לא חלפן באמת אלא בעל חנות אלקטרוניקה), יש בה שני בתי אינטרנט לא עובדים (אוף-אנד-אוף לרוב), ויש בה שלוש חנויות שיש בהן מכשיר טלפון בינ”ל, שבמשך כל שלושת הימים שהיינו שם איש מהתיירים לא הצליח להשיג בו קו חוץ. ואה, כן – כל יום משבע יש שם הפסקת חשמל, ותמיד המקומיים אומרים שהם מופתעים וזה פעם ראשונה שזה קורה אז אין להם גנרטור או דרכי התמודדות (נרות במסעדות?). יאוש.

מפאדום יצאנו בשמחה רבה צפונה לחלקו השני של הטרק. עצרנו בקרשה-גומפה. מדובר במנזר לא קטן, שחלקו התחתון בראש כפר קרשה, וחלקו העליון בראש גבעה. בתוכו מאות מדרגות. הגענו במקרה ביום שהנזירים עשו חזרות רידוקים לאיזה פסטיבל שאמור היה להתרחש שם כמה ימים אחרי. היה יפה אך מוזר.

החלק השני של הטרק צפוי היה להיות שונה מאוד: מטרק נינוח וגבוה עם פס אחד, לטרק שבו בכל יום יש פס אחד לפחות, חלקם גבוהים. בחלק מהתיאורי ימים בלונלי פלאנט היה כתוב בפשטות: “another demanding day”. קיוונו לטוב. מסיבה לא ברורה, בחלק הזה של הטרק פגשנו הרבה יותר אנשים, בעיקר שהגיעו ממול אך לא רק, מכל מדינות אירופה. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. משום מה חצי זה היה מטויל יותר. אפילו ראינו זוג אחד מעור: היא מצ’כיה והוא מסלובקיה (או הפוך). וכן- הם זוג!

הפס הראשון היה “פרפי-לה”. לא גבוה מדי, (3,950 מ’) אולם עליה לא קלה. היא היתה שווה את זה. כבר בעליה הנוף היה מקסים, ונראה כהרי-סלע ענקיים שבחלקים מסוימים היו בלויים כך שהיתה בהם קרקע עליה צמחה צמחיה נמוכה בשלל צבעים, כולל שיחי ורד מסוג שלא ראיתי עד כה – ורד ורוד, עם ריח מטורף, אולם מלאים בהרבה יותר קוצים מכל ורד אחר שראיתי. הבעיה ביום פרפי-לה הוא שאחרי הפס יורדים לנהר, חוצים אותו, ומיד מתחילים לטפס חזרה בצד השני בעליה עלייתית במיוחד. אבל שוב, העליה שווה את זה. וכשמסתכלים אחורה מהעליה השניה, רואים את פרפי-לה, ומסביבו נוף של עשרות מילין של הרים קיצוניים ועוצמתיים. כדי שיהיה קל להבין סימנתי בכחול את פרפי-לה, ובאדום את השביל שיורד ממנו, שניה לפני שהוא מגיע לנהר שמסמל את תחילתה של העליה החדשה. תתאמצו ותראו את הדרך. כל העליה שעשעה אותנו המחשבה שבערב נישן במחנה שנקרא “סנרצה”. שבאוזניים שלנו נשמע לא כשם של חניון לילה באמצע רכס ההימלאיה, אלא כשם של מחנה מסוג אחר. אבל בסופו של דבר היה שם ממש נחמד.

ביום הבא עלינו לפס שנקרא “הנומה-לה”. העליה עצמה היא בערוץ זורם (ויפה) שמדי פעם יש בו גשרי שלג וקרח. העליה הבהירה לנו שוב שהמסלול שאנחנו הולכים בו הוא מעין “האוטו-סטרדה” שמזינה את האזור. עשרות אורחות סוסים וחמורים המזרימים לאזור אוכל, קניות ועוד. בסופו של דבר בפס היתה רוח מטורפת, מה שלא הפחית במאום את היות הפס, לדעתי, היפה ביותר בטיול. מדובר בפס שהנוף ממנו הוא עשרות-עשרות רכסים שכולם חלק מהרכס הגדול – ההימלאיה. וכל רכס נראה קצת אחרת. אתה מרגיש ומבין, לראשונה, כמה הרכס הזה עצום. כיאה לפס יפה, גם הירידה ממנו היתה מאתגרת. בסוף עוד עליה קטנה וירידה קטנה, והליכה, הגענו לכפר שנקרא לינגשד. מדובר היה בעשרות בתים הפזורים על מספר שלוחות במרחק ניכר אחד מהשני. בין לבין זורמות עשרות אמות מים ונחלונים. כפר ממש יפה. בגלל שנתקענו בכפר הזה ליום הפסקה, יצא לי לטייל בו הרבה.

במהלך שיטוטיי בלינגשד היו כמה דברים ששבו את עיניי. בית שנבנה על סלע. לא סלע כבסיס, אלא סלע כחלק מהקיר. אתם יכולים לראות בתמונה בצד שמאל. אבל העניין השני הוא בתי הספר. היו שם שניים, אחד “בית הספר הסולרי של ידידי בית הספר בלינגשד מאוסטריה” והשני הממלכתי הרגיל. שניהם היו בחופשת קיץ, אבל צילמתי כמה דברים מבחוץ. שימו לב לשני דברים: הכיתוב מעל הדלת, ולוח הסטטיסטיקה שהיה תלוי במסדרון בית הספר (שלא היה מעודכן בגלל החופש). שניהם הראו מערכת חינוך שמאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. שוב. לא יודע טוב או רע, אבל שונה, אחר, מעורר שאלות. אז רציתי לשתף אתכם.

מהפס הגדול האחרון (סנגה-לה, 5,000 מ’) התחלנו לרדת לאורך נהר ששמו לא ברור לי עד עכשיו, עד לכפר שנקרא פוטה-קסאר. הסנגה-לה היה ממש יפה, אבל תחפשו תמונות ממנו בגוגל (או תסתכלו בתמונות שלי בפיקאסה או בפרצופספר). במקום אלה רציתי לשתף אתכם דווקא בתמונת הפרידה מהטרק, שצולמה מאוכפון קטן לפני פוטהקסאר. מעין מבט אחורה, לאורך הנהר, עד הסנגה-לה שבאופק. הכביש כבר מלכך את העמק, מגיע ממש עד סנגלה-לה-פס, והמקומיים אומרים שתוך שנתיים יגיע ממש עד לינגשד. מבט אחורה אל העמק, אל הטרק ההולך והנעלם. שמחה שהספקתי, שניה לפני שכל המרחב עומד להשתנות, שינוי שטיבו והשפעתו לא ברורים עד הסוף. מאזור פוטה-סקאר המשכתי לעיר לֶה.

מקצה הטרק נסעתי כאמור לֶלה, שהיא הבירה של מחוז ג’אמו וקשמיר. לה היא עיר מאוד גבוהה, ואנשים שמגיעים אליה ישירות (בטיסה) עוצרים בה כמה ימים להתאקלמות לפני שהם מתחילים לטייל. את הזמן הזה אני ניצלתי כדי להכיר אותם ולמצוא שותפים להמשך (אני הייתי אחרי הטרק ולא הייתי צריך להתאקלם, אך לקחתי כמה ימי חופש). בימים האלה טיילתי בגומפה שמעל העיר, ובארמון-מבצר שמעליה, מבצר שמעולם לא נכבש. בגלל שבטח כבר שמעתם המון סיפורים מלֶה, וראיתם המון תמונות (ואם לא אז יש בפרצופספר שלי), אני ישר רץ קדימה בסיפור. אחרי כמה ימים החלטנו לנסוע לאגם פנגונג. ההודים אוהבים בירוקרטיה, מתים עליה. יש אזורים בהודו (אגם פנגונג ועמק נוברה לדוגמה) שמוגדרים כ”אזורים סמוכי גבול” ולכן דורשים “פרמיט” מיוחד שעולה 450 רופי ופג כעבור שבוע. לפיכך, הוצאתי פרמיט. את הפרמיט הזה מראים כמה פעמים במהלך הדרך, במחסומים צבאיים ומשטרתיים שונים ומשונים (עוד מעט אספר על אחד כזה שהיה משעשע במיוחד). בכל מקרה, את הנסיעה לאגם פנגונג לא הצלחנו לכוונן ליום בשבוע שבו יש אוטובוס מקומי לשם, ולכן שכרנו מיניבוס שיקח אותנו, כי היינו די הרבה. שבעה ישראלים, אנגלי ממוצא בנגלדשי וגרמני שלומד קומפוזיציה והוא מוכשר ברמות שאי אפשר לדמיין.

בדרך לפנגונג, בפעם השלישית במהלך שהותי הקצרה בהודו, התפנצ’ר גלגל הרכז. כולנו הורדנו ליד תחנת המשטרה בה נדרשנו למסור את הפרמיט, והנהג נסע הסתובב ונסע לתקן את התקר. כך נשארנו תשעה תיירים, ליד קיר של תחנת משטרה, בעוד כל התיירים עוצרים בתחנה, מסתכלים עלינו בפנים לא מבינות וממשיכים. אחר-כך כשהגענו לאגם גילינו שאנחנו מפורסמים בתור “ההם שעמדו ליד המשטרה”. ממש היו שזיהו אותנו, כשהמדויק ביותר במתן סימנים מזהים היה אופטומטריסט מממובאיי שהיה בחופשה עם אשתו, מה שמוכיח שאופטומטריסטים רואים טוב. כעבור איזה זמן, חזר הנהג והמשכנו בדרך החתחתים מזרחה. בגלל שהדרך היתה ממש ארוכה איפשרנו לעצמנו לעצור גם ב”סתם” שלוליות יפות (מימין) בדרך. כדי שלא יהיה משעמם. בדרך גם עצרנו בקפיטריה שמתגאה בשלטה שהיא “הקפיטריה השלישית בגובהה בעולם”. לא בדקתי אם זה נכון…. אחרי הנסיעה הגענו לאגם פנגונג(משמאל). מדובר באגם בצורת בננה פחות או יותר, בגובה 4,350 מ’ מעפ”י, ובאורך של 134 ק”מ (אך צר מאוד). רוב האגם נמצא בכלל בסין, אבל זה לא אומר שאי-אפשר ללכת קילומטרים רבים מאוד לאורך החוף בצד ההודי. באגם היפה (והקרררר) נשארנו בלילה ועד הצהרים שלמחרת. יש משהו ממש יפה באגם באמצע המדבר שהפסגות שמעליו מכוסות שלג (והן קרובות!). באגם באמת צילמתי המון, אז מי שזה מעניין אותו יכול להסתכל בפרצופספר על שאר התמונות. הוא פשוט אגם מיוחד. חוף ים באמצע ההרים. אין לי ממש את המילים הנכונות לתאר אותו. שמחים ומרוצים חזרנו ללֶה ומיד כשהגענו אליה הלכנו שלשה (רונאל, מעין ועבדכם הנאמן) לרכוש כרטיס לאוטובוס המקומי לפאנאמיק שבעמק נוברה. יש אוטובוס שלשה ימים בשבוע, ותמיד ביום העוקב ליום צאתו מלה, הוא חוזר משם ללה. היה אוטובוס מאוד מיוחד מבחינתי: המוכר כרטיסים אמר לי להיות בחמש וחצי והיציאה בשש (שניהם בבוקר) והאוטובוס, לראשונה מהגעתי להודו, יצא על השניה. הנסיעה ארכה תשע שעות ורבע (לכ-150 ק”מ) ובסופה הגענו לקצה האגן המזרחי של עמק נוברה. גם עמק נוברה הוא מדבר, אולם במקומות בהן ישנה זרימה של מים, ויש הרבה כאלה, ישנם כתמים ירוקים – כפרים, שטחים מעובדים ושאר מיני אחו.  בכפר פאנאמיק נשארנו ללילה אחד, כשמסביבו טיילנו בכפר היפיפה והשלו הזה. משם התחלנו ללכת דרומה לעבר כפר סומור, עד ש… עצרה לנו המשאית הזאת, שהובילה עצים, ועלינו על אחורה להשתזפות אחרת מהנוף היפה. כשהגענו לסומור, התחלנו לטפס לכיוון הארמון והגומפה הישנים והנטושים שראינו מרחוק. היה מהם נוף יפה, ובאחת המרפסות (היו שם כמה) הכנו לנו קפה. באחת המרפסות גם היתה מסגרת של חלון והחלטתי להצטלם עם הנוף. היה משם נוף לכל העמק. אבל גם זה לא הכין אותנו להמשך. ראינו מרחק כתם ירוק עם מבנים בולטים בצלע ההר. מתוך סקרנות החלטנו לעלות ולבדוק מה פשר הדבר. בתום עליונת קטנה הגענו למנזר רחב ידיים ופעיל, עם גומפה שבתוכה יש חדר תפילה מרשים, היחיד מכל חדרי התפילה בו גם הסכימו לי לצלם (בפנים, בלי פלאש). בגלל שיש לי יותר מדי חברים המתעניינים באומנות, פשוט העלתי את כל התמונות של ציורי הקיר ואמנות הגומפה לכאן. (אל דאגה, זה לא קישור לכלל התמונות של הטיול). בסומור שוטטנו בסימטאות היפות של הכפר (כשירדנו מהגומפה) והגענו למסעדה. בעודנו יושבים ואוכלים, אנחנו רואים מהחלון אוטובוס לא מתוכנן שנוסע לאורך העמק. סיימנו לאכול וקפצנו על ההזדמנות. רונאל המשיך את הקפיצה לגג האוטובוס. הגענו איתו לדיסקיד, ומשם רצינו לתפוס טרמפים לטורטוק, אבל היה מאוחר, אז תפסנו טרמפ עד כפר שנקרא הונדר, שלידו יש חולות וגמלים דו-דבשתיים (כן, כמו אלה מ”והיום איננו כלה”!!!!!). גיליתי שהגמלים האלה הם סוג של רמאות, כי אין להם שתי דבשות גדולות כמו אלה שאנחנו מכירים, אלא פחות או יותר אותו נפח כמו אלה עם הדבשת אחת, רק מחולק לשתיים. ולפעמים הן אפילו שמוטות הצידה (מזכיר קצת את התיאור של בוראני-קרנר כשהוא חוזר אחרי תקופת ההוללות שלו!). הצטלמתי בין שתי דבשות. בבוקר שאחרי התחלנו את דרכנו הארוכה והמעניינת לטורטוק. טורטוק הוא כפר מוסלמי בקצה האגן המערבי של עמק נוברה. עד לפני שנתיים הכפר היה מחוץ לתחום לתיירים, בשל קרבתו לגבול. בכלל, עד 1971 היה הכפר בשטח פקיסטן, אולם אז הודו כבשה את האזור. הגענו לכפר בימי הקציר, וכל הכפר היה עמוס באלומות קשורות, ובמכונות דיש. במקביל, היו הימים ימי צום הראמדן, וכולם צמו. רק שהנשים גם עבדו במהלך הצום (והמשיכו לעבוד גם בערבים אחרי ארוחת שבירת הצום). אבל קצת קפצתי…. הדרך היתה מעניינת. לקחנו כמה וכמה טרמפים, עד מקום בו התחלנו ללכת בתקווה שיגיע טרמפ. מדובר בדרך של כ-80 קילומטרים מהונדר. בצד שמאל של התמונה בצד שמאל אתם רואים את הכובע של רונאל. המנוסים מכם בוודאי יצליחו לזהות מהו כלי הרכב בו נסענו באותו הטרמפ, ומה זהות הנהג. פעם הבאה אני יוצא להודו גם עם פיתקיות הטסה ודיסקית. הנהג הוריד אותנו באמצע ההרים, 200 מ’ לפני תחנת המשטרה האחרונה בדרך לטורטוק (ועשרות ק”מ לפני הכפר), והסביר לנו שעוד 200 מ’ התחנה. הגענו אליה, ונאלצנו להעיר את השוטר כדי שירשום אותנו בספר עוברים וירשום את מספר הפרמיט שלנו (כדי שלא תהיינה לנו בעיות בחזרה). ארץ חובבת ביורקרטיה, כבר אמרנו? הוא שאל איפה הואן שלנו, והסברנו לו שבאנו בטרמפים וברגל. הוא לא כל-כך ידע איך להגחב, אבל בסופו של דבר זהות אינטרסים (הוא רוצה לחזור לישון, אנחנו רוצים להמשיך ללכת) גרמה לזה שהוא רשם את פרמיטנו ופרטינו בספר ונתן לנו להמשיך ולצעוד. אחרי בערך קילומטר הליכה הגיע הטרמפ לטורטוק.

וואוו, כמה יפה הכפר הזה. מבני אבן נמוכים, בתים שדלת אחת מובילה לחדר שינה ודלת שניה לחצר האחורית בה הפרות והתרנגולות, נהרות זורמים, עצי מישמשים, ועוד. ישנו בטורטוק ב”הום-סטיי” אצל מחמוד-איסמעיל, שהתגלה כפולניה קיצונית. נעלב כשהבנות לא גומרות את האוכל, מקפיד להתעקש שניקח איתנו צ’אפאטי לארוחות הצהרים בטיול, דואג לנו כל הזמן. אביו של מחמוד איסמעיל התייצב כל בוקר בפינה אחרת בחצר, וטווה בדים.

פשוט כפר מעניין, שברור שיהיה מעניין לשוב ולבקר בו עוד כמה שנים, לראות מה ישתנה ואיך השתנה. מה זז ומה נשאר. מה הקפיא הזמן, ומה העביר הזמן. בחזרה מטורטוק (באוטובוס שיש פעם בשבוע ללֶה) הבנתי שוב את תפיסת ה”תפוקה שולית פוחתת גם בענייני צפיפות”. האוטובוס הגיע צפוף, והמון הודים רצו עליו, נדחסו ונדחקו אליו. ואז נסענו. ובדרך, בהמון מקומות, אספנו עוד אנשים. כל פעם שנדמה היה שלא ניתן להכניס עוד כלום לחלל האוטובוס, עלו כמה אנשים נוספים. ואז הבנתי את התפיסה. ככל שיותר צפוף, התרומה של כל אחד נוסף שעולה לצפיפות, נמוכה יותר. והכל נעשה שם בחיוך. כולם חיכו (עד שלב מסוים). בדרך חזרה האוטובוס נתקע (עוד תקר), עצרנו עד שהוחף הגלגל ולבסוף הוא לא הוחלך אלא פשוט הנהג החליט להמשיך לנסוע, וכולם פשוט השתעשעו להם באחו הזורם עד שהנהג יצפור ונמשיך לנסוע.

תם, תם אך לא נשלם. במהלך הימים ברור היה לי כי יבוא יום ואשוב אל תת-היבשת ההודית, ויותר מזה, אשוב לבקר אפילו בחבל לדאק. היה מעניין, יפיפה, טעים, ובעיקר – מעורר מחשבות. אבל עדיין – כיף לחזור, התגעגעתי לכולכם. בהזדמנות הזו אבקש להודות לכל מי שעזר, תמך, סיפק מידע, סיפר, טייל, או סתם היה. תודה לכולכם! בזכותכם הטיול הזה היה מה שהיה. וכמובן, לסיכום, מתחשק לי לכתוב שוב את הסטטוס שכתבתי כשנחתתי בארץ: “אתה רואה דיונות ענקיות עם הרבה צבעים, כאלה שכשאתה יורד מהן ושופך את החול מהנעליים נוצרות דיונות גדולות יותר מאלה של כסוי, ואתה עדיין חושב ש”חולות כסוי יפים יותר”. אתה עולה על הר, רואה בו שקיעה עם ספקטרום מטורף, ואתה אומר לעצמך “ומהארבל יש שקיעה לא פחות יפה”. אתה מגיע לים ארוך שמתחיל בהודו ונגמר בסין, באמצע המדבר אבל עם הרים סביב שראשיהם צבועים לבן, ונזכר כמה יפה ים המלח. אתה פוגש אנשים נחמדים שישמחו לעשות הכל בשבילך, וחושב על זה שאם תיפול במרכז לֶה, מיד יקפצו לעזור לך חמישה ישראלים, עָם יפה. אתה מטייל במדינת ענק עם צרות ענק, חושב על זה שרק 2% מהתקציב שלהם מושקע בבריאות ומשהו כזה בחינוך, וחושב כמה מצבנו טוב, ונזכר שגם הבעיות שלנו הן צרות גדולות, כי הן שלנו. אתה טס במטוס עם שירות מצויין (“מיסטר מייר, ויס איז יור אורדרד וג’יטריאן מיל”), ועדיין מתרגש כשעוברים מעל הירדן והנוף נהיה נוף הארץ, ומרגיש כי זו הטיסה היפה ביותר מכל טיסותך במזרח (שלא לדבר על כמה אתה נהנה לראות על המסלול ליד בנתב”ג מטוס עם דגל כחול-לבן על הכנף, כי גם זה, קצת, אתה).יש משהו בקסם הזה של בית, ושייכות, שגורם לך לראות הכל יותר יפה, ואת שלא יפה גורם לך לראות ברצינות רבה יותר וברצון לתקן, כי זה שלך. טוב לחזור לארץ, התגעגעתי לכולכם“.