אחרי טיוליינו בצפון הודו, החלטנו לסוע למנוחה בכפרים מסביב לדהרמסאלה. בבתי-הקפה ושיחות הסלון, נקלענו לשיחות על אלהים עם כל מני אנשים – מאמינים בקיום האל, וכאלה שאינם, יהודים “רגילים” ו”ישועים”. לרבים מהם תפיסתי את מושג האל נראיתה מוזרה. מאחר וגם בארץ אני נדרש לשאלה זו לא פעם, החלטתי להעלות על הכתב את תמצית תשובותיי.
“אלהים כפיקציה משפטית”
את המושג הזה תווה השופט הדתי וההוגה (לפחות לדעתי הכינוי הזה מתאים לו) חיים כהן. כשחברה (או מעטים בה) יוצרים סולם ערכים מסוים, היא לעיתים תשאף לעגנו במשהו חיצוני, כדי למנוע את האפשרות שמישהו ביום מן הימים יערער עליו. כדי להסביר לאנשים מדוע עכשיו אין להקריב יותר קורבן אדם, אף שזה היה נהוג עד-כה, מדוע צריך לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה למקום רחוק, או מדוע “כל בני האדם שווה זכויות”, ניתן להשתמש בטיעון מוסרי, אולם ניתן גם “להיתלות באילנות גבוהים” ולא לסמוך על שיפוט מוסרי שעשוי להשתנות ביום מן הימים. כך עושה בעל ספר דברים, כך עושים מנסחי מגילת העצמאות של ארה”ב:
“מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר”
מגילת העצמאות של ארה”ב, כפי שאתם רואים, היא טקסט משפטי הצהרתי גריידא, וגם הוא משלב את האל, כדי לעגן ערכים כך שיהיו תקפים גם במציאות משתנה. ברור לי כי יתכן ובעל ספר דברים באמת האמין בקיומו של אל חיצוני, בעל כח ממשי, ויתכן כי גם בעל מגילת העצמאות של ארה”ב האמין בכך. אני מכיר בחשיבותה של הפיקציה המשפטית, של הרצון לעגן סולם ערכים בתוך קונסנזיוס שמורכב לשנותו, אך בחיי אני לא צריך “אלהים” לשם כך. אני חושב שאנשים צריכים להיות אנשים טובים מפני שכך תווצר קהילה טובה יותר, וזה טוב להם. לא צריך אלהים לשם כך. מובן שהחינוך לכך קשה יותר מחינוך בצילו של מנגנון “שכר ועונש”, אולם הוא איננו פחות חשוב. ג’, ישועית שפגשתי בדהרמסאלה, אמרה בתגובה לכך “לא אני, ולא מרבית האנשים, יעבדו כדי להיות טובים אם לא יצא להם משהו מזה, ואם לא יהיה מנגנון של שכר ועונש” (לא ציטוט מדויק אך נאמן לרוח הדברים). אני מאמין שניתן לחנך ל”לעשות טוב מפני שזה טוב”, ואני חושב שכן יש שכר לעשיית טוב שניתן “לשווק”: הקהילה שלך נהיית מקום שטוב יותר להיות בו. אני לא נמנע מללכת ברחוב ולגנוב מפני יראת האל, אלא נמנע מכך מפני שהעולם שלי יהיה מקום שרע לחיות בו אם כולנו נלך ונגנוב.
יתר על-כן, הניסיונות לפרש את “רצון האל”, בלא מנגנון של איזונים-ובלמים אלא ביידי קומץ (ואני לא משתמש במונח זה כביטוי גנאי, אלא כתיאור של קבוצה קטנה) חכמי-דת, עשויים לגרום לתוצאות שליליות: אלימות קיצונית, הגליות, ועוד. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שכאלה.
“אתה סותר את עיקריי היהדות” – אמרו לי בתגובה. צריך להזכיר כי אני יהודי לחלוטין. אפילו היהדות עצמה תופסת עצמה כדת ריטואלית – כזאת שלא האמונה מגדירה את העמידה בה (כמו הנצרות לדוגמה) אלא קיום הריטואל הדתי.
שטר מחילה (אינדולגנציה) מ-1925
ג’ אמרה לי שבלא לפחות ציפייה לגמול בעולם הבא, אנשים לא יפעלו על-פי הטוב. אני נאלץ לחלוק על קביעה זו, שוב. ראשית – היסטורית ומעשית בימנו – הניסיון “לדעת” את שיתרחש בעולם הבא משחק לעיתים לידיהן של קבוצות מסוימות ולא לידי תועלת הקהילה. כך במכירת שטרי המחילה בסוף ימי הביניים בידי הכנסיה, וכך בימנו כאשר גורמים מסוימים לקחו בלעדיות על ה”תקשורת עם האל”, ומנכסים לעצמם את ההשפעה על “העולם הבא”. שומא עלינו, בני האדם, להבין שצריך להיות אנשים טובים ומוסריים בעולם הזה, ושהתועלת בכך היא גם בעולם הזה, ביצירת עולם וקהילה שטוב יותר לחיות בה. אני מהמפחדים מקיצורי דרך ו”צ’יטים” – יצירת כח עליון כמענה לחולשה חינוכית או שלטונית הוא משהו שאני מעדיף להימנע ממנו.
מענה לעצב וצורך בגורם מסדר
פעם, באיזה נסיעה לים, שאלה אותי דמות קרובה אם “תמיד האמנת שאין כלום אחרי המוות”, ועניתי שתמיד. עם כל העצב שבדבר, במותנו לא נשאר כלום מענייני הרוח. המערכת כבה. אני מהמבינים כי מה שנשאר ממי שהלך זה רק מה שהשאיר בליבותינו, בסולם ערכינו, בזיכרוננו. זה המון, אבל זה בשום פנים ואופן לא תפקוד עצמאי בעולם כלשהו.
ב”מאמר תיאולוגי מדיני” מזכיר שפינוזה כי בני האדם בראו אל בצלמם ובדמותם, כשם שאלם של המשולשים הוא משולש קרוב לוודאי. העולם הוא מקום בו לעיתים אנו חשים ש”אין בעל בית”. יש כאן יותר מדי דברים לא מסודרים, חלק מהם לא מוסברים, ורבים מהם גדולים יותר מאיתנו. מדובר במצוקה גדולה מעין כמותה. פתרון נוח הוא ליצור גורם מסדר, גם אם מדומיין. גם לקהילה אופציית השליט המדומיין נוחה יותר – הוא ממרק את מצפוננו במקרה של אי-עשייה. אני אישית חי טוב עם ההבנה שיש דברים שאני לא יודע להסביר או לא מבין, ועם ההבנה שאיננו שולטים בהכל, במיוחד כשהמחיר של אי-ההכרה בכך הוא לעיתים אובדן אחריות גם על דברים שכן באחריותנו כבני אדם וכקהילה. אין לי צורך באל, גם לא לכזה שבצלמי, כדי לבנות לי גורם מסדר מדומין.
ב”ה או נטילת אחריות
בתור באר-שבעי, לא פעם אני שומע מחבריי כשאני שואל אותם מתי יגיעו לבקר (אחרי שהם הצהירו שהם מעוניינים בכך) את התשובה “בעזרת השם”. למי שלא שם לב (או במילים אחרות: לתל-אביבים) – המרחק בין באר-שבע לעיר נתונה אחרת זהה למרחק בין העיר הנתונה לבאר-שבע, ולפיכך ההגעה לבאר-שבע אינה מצריכה את סיועו של האל, כשם שנסיעתי ליעד כלשהו נעשית בסיועה של הרכבת, המכונית, האוטובוס או אורחת הגמלים העוברת פה מדי שבוע ולא בעזרתו של האל. ובלי ציניות: “בעזרת השם” הפך בשנים האחרונות להיות מטבע לשון שטומן בחובו אי-נטילת אחריות אישית. “אז מעכשיו תעשה שיעורי בית? בעזרת השם”. לעניות דעתי לנו כחברה אין את הפרבילגיה לחנך לאי-לקיחת אחריות ולהישענות על גורם כח חיצוני. התשובה “בעזרת השם” מקבילה לתשובה “זה לא אני, לא לקחתי היום את הכדור” ששומעים לעיתים מתלמידים. אחריות היא תחליף טוב ל”בעזרת השם”…
מה כן? אלהים ככח משמעותי בהיסטוריה
טבח ליל ברתולומאוס הקדוש (ציור מתוך "ויקיפדיה")
את זה לא ניתן לקחת ממנו. כששני מיליארד אנשים קמים בבוקר וחושבים לעצמם אל, האל הזה הוא כח משמעותי בהיסטוריה. כשעשרות אלפים יוצאים למסעות צלב ומלחמות, בשם רעיון האל, לא ניתן לערער על כוחו של רעיון זה. כשמלחמות ג’יהאד התרחשו ומתרחשות, כשמלחמות גיורי-ענק התרחשו, לא ניתן להגיד שלרעיון הזה אין כח. כשלאנשים אין בעיה להיהרג (ואף להרוג) בשם האל, הרעיון הזה הוא חזק. אך יש לזכור בשורה התחתונה: הוא לא חזק מפני שהוא קיים במובן הפיזי (או המטה-פיזי), הוא קיים כי הוא רעיון משפיע.