כשקוראים את יומני בן-גוריון שהתרסמו אחרי מותו, אי-אפשר שלא להתרשם מערימות הנתונים. ה”זקן” דרש נתונים, טבלאות, מספרים – וקיבל. בפרוטוקולים של דיוני הממשלה מאז מצויים אין-ספור נתונים ושאלות על הנתונים, ניכרת שאיפה “לרדת לפרטים הקטנים”, להכיר בכך “שאלהים נמצא בפרטים הקטנים”. “תכנית המיליון” של דוד בן-גוריון, שהיוותה השלד לתכנית הקליטה של ראשית מדינת ישראל (שקלטה תוך 3 שנים אוכלוסיה גדולה יותר מהאוכלוסיה הקולטת), מלאה נתונים, מספרים. בתכנית הוגדרו מטרותיה, ואכן לימים ניתן לומר שהמדינה עמדה בהם: לא היה רעב, מערכת בריאות בסיסית הקיפה את כלל האוכלוסיה, מערכת חינוך בסיסית קמה בכל חור שהיה צריך.
השבוע כתבתי למישהי בפרצופספר את התגובה הבאה:
נגיד שאני מסכים איתך על הכל (את הויכוח בנושא ביננו קצת מצינו), אני רק מעלה כמה שאלות:
1. האם אביך היקר היה מצליח לחסוך לו לא היתה מדינת רווחה והיה צריך לשאת בעלות הראלית של גידולך, חינוכך, בריאותך וכו’? עד כמה שזכרוני אינו מטעני, לא למדת בבית-ספר פרטי בארה”ב, ומכאן שמדינת ישראל היתה הנושאת העיקרית בנטל הכלכלי של גידולך. האם לולא זה אביך היה יכול לחסוך את אותם הסכומים? בפרוטורול מס’ 294 של ועדת החינוך של הכנסת (1/11/10) אומר שר החינוך (של הממשלה, לא איש אופוזיציה, שלפי באתר הכנסת) שהשתתפות המדינה בעלות החינוך של כל תלמיד יורדת בשנים האחרונות (ובכלל זה שעות התקן שיש לכל תלמיד נגיד). המשמעות היא יותר “תשלום אפור” שהורים צריכים לשלם. היום, תשאלי הורים שונים, זה מגיע לסכומי עתק. ולא מבחירה. שלא לדבר על גנים ציבוריים של התמ”ת או נעמת, שרשימת ההמתנה שלהם בערים רבות היא כמעט לא ראלית. האם במציאות כזו אביך היה חוסך את אותו הסכום? אגב, אותה התמונה, של ירידה בהשתתפות המדינה מול עליה בעלות האפורה, קיימת גם בשירותי הבריאות ובשאר השירותים הציבוריים.
2. השכר החציוני האחרון שפורסם בישראל הוא 5,850 ש”ח ברוטו (ב-2008). כלומר – 50% מהעובדים בארץ מרוויחים פחות מסכום זה. לפי כל הנתונים (הלמ”ס לא פרסמה בשנים האחרונות נתון זה) הוא לא עלה הרבה מאז. האם גם משפחה (כמו 50% מהמשפחות) שזוהי השתכרותה, ובשנים האחרונות הוצאותיה “האפורות” (על שירותים שהמדינה אמורה לתת), יכולה גם לחסוך (לילדיה שיהיו עוד עשור בגילך)? גם בלי מסעדות (אני כמעט לא הולך למסעדות, על בתי-מלון או לא זוכר מה היתה הדוגמא השניה בכלל אין מה לדבר, אין לי מושג איך זה נראה, לי יש שק-שינה).
3. אף אחד לא הציע רגולציה שתגיד לאבא שלך לקחת פחות כסף על דירה. הרגולציה היחידה המוצעת היא על שיעור העדכון השנתי המותר. כפי שיש בלא מעט ערים אפילו בארה”ב. זה רק למען הדיוק.
4. רק לוודא שהבנתי נכון, את אומרת למעשה ש”מי שלא רוצה לא יגור”? הבנתי נכון? (לא בהקשר של אביך ספציפית, אלא בהקשר של שוק הנדל”ן בכלל). אז עזבי את הכשל הכללי בלהגיד “מי שלא רוצה שלא יגור”, נגיד שאת מדברת רק על “שלא יגור במרכז”. אין בעיה. אני סטודנט מקרית-שמונה. אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה, להתפתח, להיות כשאהיה גדול אזרח מועיל עם הכנסה גבוהה יותר שמשלם יותר מיסים. אופס, מישהו שם את האוניברסיטה בירושלים. לא יודע אם שמת לב. וזה לא סיפור מופרך, אני מכיר מישהו כזה. אישית. מאוד.
5. רובנו נעזרים בהורים במה שהם יכולים לתת. זה בעיקר חום ואהבה (שזה חשוב). ואני לא מדבר רק על הורים שבשנות השבעים כשאמרה להם המדינה “לכו לפריפריה, זה חשוב”, אלא על המון הורים. עייני בסעיף 2.
6. מי שאומר למדינה “תני לי תני לי תני לי” ולא אומר מאיפה הוא אכן בכיין שנושא דיבורי סרק. אני מסכים איתך שזה אולי הרושם במאהלים תל-אביביים. אבל יש לא מעט שאומרים “תני לנו, למערכות שלך, ואין לנו בעיה גם להגיד מאיפה”. ברור שמענין אותם מאיפה זה יבוא. אבל הם גם אומרים מאיפה. אגב, הרפורמה במס של השנים האחרונות “עולה” לישראל 46.1 מיליאד ש”ח בשנה (לא לפי דעתי, לפי מנהל הכנסות המדינה). הסכום הזה לבדו יכול היה להעמיד את המערכות של מדינת ישראל במקום לגמרי אחר. כרגע בתהליכי אישור רפורמת המס של 2010-2016 שלפי מנהל הכנסות המדינה תקטין עוד הרבה את הכנסות המדינה. למה זה דחוף עכשיו? אגב, לפי הדו”חות של משרד האוצר, מרבית הכסף הפרטי ש”התפנה” בעקבות הרפורמה הושקע דווקא בחו”ל…
7. לפי כל המחקרים הבין-לאומיים, מקומה הגבוה של ישראל במדד ה-HDI נובע דווקא בגלל קיום המנגנונים הציבוריים הכוללניים שבה.
התגובה של אותה אחת לתגובה זו היתה בסגנון:
אתה חופר, אין לי אפילו כוונה לקרוא את זה
וזה לא היא. אנשים מכל הצדדים של המפה הפוליטית, גם בקרב מקבלי ההחלטות, לא אוהבים “להכנס לנתונים”. אנשים אוהבים “לשרטט עקרונות”, אבל לא להכנס לפרטים. רואים את זה גם בשיח הציבורי, אבל גם בקרב מקבלי ההחלטות. כשקוראים באתר הכנסת פרוטוקולים של דיוני ועדות, אפשר בנקל להבחין איזה חברי כנסת “מגיעים מוכנים” וקוראים, לדוגמא, את הסקירות של המ.מ.מ (מרכז המידע והמחקר של הכנסת) על הנושאים שבדיון. רמז – מעט. בלי קשר ל”צד פוליטי”. יצרנו כאן דיון ששואף (ממש כך!) להתנתק מפרטים, להתנתק מהמציאות אולי.
לצערי, אני נאלץ להזכיר לפעמים – המציאות איננה SMS. היא דבר מורכב. מאוד מורכב. מכונית מודרנית היא דבר מורכב. גוף האדם זה דבר מורכב. אפילו סלילת כביש היום זה דבר מורכב. המציאות מורכבת. מי שבוחר “לא להתעסק עם נתונים” אומר באופן ישיר, במילים אחרות “אני לא מתעסק עם המציאות”. אם זה המצב, למה לו בכלל לטרוח ולדבר?
1. האם אביך היקר היה מצליח לחסוך לו לא היתה מדינת רווחה והיה צריך לשאת בעלות הראלית של גידולך, חינוכך, בריאותך וכו’? עד כמה שזכרוני אינו מטעני, לא למדת בבית-ספר פרטי בארה”ב, ומכאן שמדינת ישראל היתה הנושאת העיקרית בנטל הכלכלי של גידולך. האם לולא זה אביך היה יכול לחסוך את אותם הסכומים? בפרוטורול מס’ 294 של ועדת החינוך של הכנסת (1/11/10) אומר שר החינוך (של הממשלה, לא איש אופוזיציה, שלפי באתר הכנסת) שהשתתפות המדינה בעלות החינוך של כל תלמיד יורדת בשנים האחרונות (ובכלל זה שעות התקן שיש לכל תלמיד נגיד). המשמעות היא יותר “תשלום אפור” שהורים צריכים לשלם. היום, תשאלי הורים שונים, זה מגיע לסכומי עתק. ולא מבחירה. שלא לדבר על גנים ציבוריים של התמ”ת או נעמת, שרשימת ההמתנה שלהם בערים רבות היא כמעט לא ראלית. האם במציאות כזו אביך היה חוסך את אותו הסכום? אגב, אותה התמונה, של ירידה בהשתתפות המדינה מול עליה בעלות האפורה, קיימת גם בשירותי הבריאות ובשאר השירותים הציבוריים.