לפני כמה חודשים זעקה הארץ על מחיר הקוטג’. זעקה מוצדקת על מחירו של מוצר בסיסי מאוד. כמו להרבה בעיות, לבעית מחיר הקוטג’ שני פתרונות, שהם במידה רבה הפוכים זה מזה. החזרת מחיר הקוטג’ לפיקוח (כפי שהיה עד 2006), כך שכל שרשרת היצור תשאר מוגנת אולם התאגידים הגדולים יגרפו פחות “קופון לכיסם”, או ביטול מכסי מגן כך שהארץ תוצף בתוצרת זולה ממדינות שזול לייצר בהן. כשהציבור זועק “זו הבעיה” מבלי להצביע על פתרון, הממשלה תבחר בפתרון שהיא מעדיפה, שהיא מסכימה איתו אידיאולוגית, ולאו דווקא בפתרון הטוב.
מכסי מגן הם נורמה רווחת בעולם, אפילו בארה”ב בעלת “השוק החופשי”. כן – למדינה מותר (ולדעתי אף חובתה) להגן על חקלאיה ופועליה בגדר הסביר. אזרחי המדינה אינם רק צרכנים, הם גם יצרנים. אם רוצים להקטין את המחיר של הקוטג’ לצרכן, אפשר להשיב את מחירו לפיקוח, כך שהקונצרנים הגדולים ירוויחו פחות, אולם החקלאים, עובדי היצור בשכר מינימום, ושאר הניזונים מהענף ימשיכו להתפרנס. גם פיקוח על מחירי מוצרי יסוד זוהי מתודה לגיטימית בעולם הגדול.
ביטול מכסי מגן משמעו יבוא ניכר של תוצרת “זולה”, כאשר מי שיפגע הם האנשים שלנו – החקלאים בארץ, העובדים בקווי היצור בארץ. הקונצרנים הגדולים כמעט ולא יפגעו, שכן הם בוודאי יהפכו ליבואנים, כפי שגם היום הם מייבאים מוצרים מסוימים, וינצלו את קווי החלוקה שלהם להפצת תוצרת זרה. הפתרון של ביטול מכסי מגן הוא הפתרון האהוב על נחמיה שטרסלר ודומיו, נאמניו הבלתי מסויגים של הניאו-ליברליזם הכלכלי. מבחינתם כל התערבות של המדינה בשוק החופשי היא התערבות פסולה. ממשלות ישראל האחרונות (כולן) חבבו פתרונות ניאו-ליברליים, פתרונות, פתרונות של “השוק יסתדר”. אך האם אלה באמת הפתרונות הטובים לציבור?
כשנגלה עוד כמה ימים את ה”פתרונות” למצוקת הקוטג’, צריך לזכור כי כשאנחנו באים לסופר אנחנו צרכנים, אבל תשע שעות או יותר ביום אנחנו ייצרנים, עובדים, ומעל הכל – ישראלים בעלי ערבות. צריך לזכור לבדוק היטב את הפתרון שמוכרים לנו.
כשאנחנו מוחים, ואנחנו מוחים בצדק פעמים רבות, צריך גם להגיד מה הפתרון, כי לפעמים, הפתרון ה”שני” רע יותר מהמצב הבסיסי.