בלוז לחינוך הציבורי

למי שלא היה שם, בצד של המורה, קשה להסביר את משמעות המספר 42. ולא, לא בהיבט האדאמסי. כשאף ילד לא חולה, ואף מגמה לא בסיור מחוץ לבית-ספר, השולחן שלך, המורה, הוא בהכרח גם השולחן של זוג התלמידים שבשורה הראשונה. כשכולם נמצאים, יש לך מעבר אחד בין טורי שולחנות שגם בו יש שולחנות, כך ש”להגיע לכולם” זאת גם משימה לוליינית ולא רק פדגוגית. 42 זה מספר שבו כשאתה רוצה לעניין את כולם, כשאתה רוצה שרובם יהיו איתך, אינהרנטית – אתה חייב לבחור במודע מי לא יהיה איתך בכל חלק של השיעור. בכל דקה ודקה אתה לוליין המהלך על חבל דק, רץ עם החבר’ה שאיתך, אבל לזמן מוגבל עד שתנטוש אותם לטובת החבר’ה האחרים. חינוך ציבורי זה גם רק שעתיים שבועיות תנ”ך, ושעתיים שבועיות היסטוריה לכל כיתה, ולמי שכמוני, סיים ללמוד אי-שם במילניום הקודם – אין בנוסף שעתיים שבועיות תולדות עם-ישראל. השעתיים הם להכל. חינוך ציבורי זה גם העובדה שמנהלת בית-הספר, בראיון הקבלה שלך, אומרת לך מראש “ומה תעשה כשתצטרך להתפרנס באמת? אני לא שואלת את זה סתם, פשוט היו לי מורים צעירים שאחרי שלוש שנים כשנהיו להם ילדים הלכו לעבודה אחרת כי הם לא יכלו להתפרנס מזה”. ובנקודה הזו אתה לא מסתכל על הבעיה שלך כמורה, אלא על הבעיה שלה כמנהלת, שאנחנו, מדינת ישראל, לא נותנים לה את האפשרות לגייס את המורים שהיא רוצה. וחינוך ציבורי זה גם שאין לך איפה לשבת עם תלמיד זולת חדר המורים העמוס, ואין לך פינה משלך לספרים שלך שבה אתה יכול לבדוק בשקט מבחנים ועבודות.

ובכל זאת – אין לנו מערכת חינוך אחרת. מאז שהתחלתי לטפטף את זה לחברים שמעתי כל מני רעיונות, החל ב”תפריט ותתן ואוצ’רים למי שלא יכול לשלם באמת”, וכלה ב”תתן לבתי ספר להיות פרטיים”. הבעיה בכל הפתרונות הללו היא שהם לא נותנים פתרון אמת, לא לבעיה, ובוודאי שלא להגדרת המטרות והציפיות שלנו ממערכת החינוך. נתחיל מהסוף דווקא, מה”תוצר”: כל המחקרים המשווים הבין-לאומיים מצאו דווקא קורלציה הפוכה בין רמת הפרטת מערכת החינוך לבין הישגי התלמידים. במילים אחרות: במדינות בהן היתה מערכת חינוך ציבורית חזקה הישגי התלמידים בכל המדדים המשווים היו מהגבוהים, ובמדינות בהן מערכת החינוך היתה מופרטת יותר הישגי התלמידים היו מהנמוכים. יתרה מכך, כל המחקרים מראים שגם אם בודקים את קבוצת “התלמידים החזקים” בלבד, הישגיהם נמוכים יותר במדינות בהן החינוך מופרט יותר, והישגיהם גבוהים יותר במדינות בהם הם היו חלק ממערכת ציבורית חזקה.

צריך להניח כמה הנחות עבודה בסיסיות לפני הדיון בחינוך:

(א)    ישראל לא יכולה להרשות לעצמה בורות ובערות בשום מקום.

(ב)    ישראל, במצבה הנוכחי בעולם ובסביבתה, חייבת למצות את הפוטנציאל הגלום בנוער שלה, בכל מקום בו הוא ימצא. היא לא יכולה “לפספס”.

(ג)      נכון, זוהי הנחת עבודה ערכית, אבל אני מאמין בה: חינוך, בריאות, הגנה הם מהדברים שכל אזרח זכאי להם באופן שווה, בלא קשר למקום בו הוא נולד או חי, ובלא קשר להכנסה של הוריו.

(ד)    מדינת ישראל היא המדינה בה אחוז הילדים והנוער הגבוה בעולם המערבי בכלל ובמדינות ה-OECD בפרט. זה טוב. אנחנו צריכים נוער. אבל זה מחייב אותנו בהתארגנות מתאימה.

(ה)    מערכת החינוך בארץ מחוייבת גם להעביר את הנוער תהליך אינדוקטרינציה. ערכית, חינוכית. אין לתהליך זה שום מדד על-בסיסו ניתן להעריך זכיין פרטי, ובנוסף – תמיד השקעת זמן בתהליך זה נתפסת כ”בזבוז זמן לימוד” בעיני ההורים, שבעולם מופרט הם “הלקוח”.

ונשוב להתחלה: אין פתרון פרט למערכת ציבורית חזקה שיתן חינוך שווה בתל-אביב ובירוחם. שום זכיין לא ישקיע את אותם משאבים שהוא משקיע בת”א, שם הוא “נלחם” על כל לקוח, והלקוחות יכולים לשלם, ובירוחם, שם הוא ככל-הנראה יהיה הזכיין היחיד, כשלקוחותיו הם בעלי יכולת תשלום מוגבלת יותר. גם אם הרגולטור יחייב במכרז כל זכיין לקחת גם בתי ספר “בפריפריה”, הוא לא יוכל לאכוף השקעה מספקת. פיקוח על זכיינים מעולם לא היה הצד החזק של מדינת ישראל. יתרה מכך, הצורך בהשקעה בתשתיות בפריפריה ניכר יותר, במרכז התשתיות במצב ובכמות טובים יותר (בדיוק כמו מיטות אישפוז, אגב), וכנראה אין לצפות מהזכיין שעכשיו יפתח את הכיס ו”ישווה תשתיות”.

בהזנחת הפרמטר הגיאוגרפי: הפרטת המערכת תגרום ליצירת מערכת אחת לציבור “משלם”, מערכת שתהיה איכותית, תגייס את מיטב המורים, תשקיע את מירב המשאבים, ובסמוך לה מערכת לציבור שאינו משלם, מערכת מעוקרת, מוזנחת. שתי מערכות חינוך במדינה אחת. יכול להיות שיש מדינות שיכולות להרשות לעצמן מצב כזה. ישראל לא. לצערי, אין למדינה כוח בקרה שימנע מצב כזה. כבר היום, במצב הביניים בו יש תלמידים ההולכים לכל מני “עצמאיים” ו”מוכרים שאינם רשמיים”, ישנם בתי-ספר ל”משלמים” ולכאלה “שלא”. הפרטת המערכת תגרום למצב הקלוקל הזה להיות מהמקפצה, בריש-גלי, ולא רק מתחת למים. בהקשר זה אפשר פשוט להזכיר את דברי עורכת הדין שיצגה את בית-הספר המופרט “חברותא” בבית-המשפט בבקשתו לקבל סמל-מוסד: “ההחלטה פותחת פתח להקמת מוסדות חינוך פרטיים, גם כאשר ההצדקה לקיומם אינה הייחודיות שלהם, כמו בתי ספר דמוקרטים, אלא עצם היותם בבעלות פרטית“. זה משפט שאמרה מיצגת בית-הספר המופרט המבקש לגיטימציה, לא מישהי ממתנגדות בית-הספר. מהמקפצה.

שאלו אותי על דעתי לגבי “שיטת הואוצ’רים”. יש להזכיר: לא רק “עניים”, אלא רוב רובם של תושבי ישראל, לא יכולים לעמוד בתשלום העלות הריאלית של חינוך הילדים, ומתן “ואוצ’רים” לפי הגדרות כלכליות מסויימות, תגרום לכך שמעמד ביניים רב ישלח את ילדיו לבתי-ספר בינוניים, כי ידו אינו משגת לשולחם לבתי-הספר “הטובים”, ומצד שני הוא “לא מספיק עני”. יתרה מכך – לרוב הזכין ש”מקבל ואוצ’רים” נבחר במכרז לקבלת ואוצ’רים. בדיוק כמו הואוצ’רים של הפסיכומטרי שנותן הצבא, יש לשער שגם כאן יהיו זכייני בתי-ספר שמראש לא יגשו למכרז (“הנחשבים”, “שלא רוצים להתלכלך בתלמידי ואוצ’רים”) וממול זכיינים שבכדי לזכות יציעו למדינה מחיר זול, ויתנו שירות בהתאם. מי ערב לכך שזכיין “הואוצ’רים” יתן את אותה רמת חינוך והוראה של זכיין בית-ספר בצפון תל-אביב? ושיתן אותה בכל הארץ? כנראה איש לא ערב.

“מה איכפת לך לתת להורים שרוצים לפתוח כיתה שלישית על-חשבונם לעשות כן?”. איכפת לי. מאוד. שלא יובן לא נכון – אני לא נהנה ללמד בכיתה של 42 תלמידים. אני לא חושב שזה מספר לעשות בו חינוך. או לעשות בו משהו. כלשהו. אני גם, כמו אותם הורים, מאמין ש-27 תלמידים בכיתה זה מספר אפקטיבי הרבה יותר. אבל אם הם רוצים לתקן – שיתקנו את המערכת, ולא רק את הכיתה לעצמם. כל-עוד ו”ילדי עשירים” יכולים לבחור להוציא את הילדים שלהם מהמערכת הציבורית, אין כל סיכוי שהמדינה תחליט לקחת אחריות על אותה המערכת. כשהילדים של שטייניץ (וסליחה על הדמגוגיה) ילמדו במקיף רמות בבאר-שבע, ילדיו של ביבי ילמדו במקיף גילה בירושלים, וילדיו של תשובה ילמדו במקיף ציבורי אי-שם בעירם, המערכת הציבורית תשתנה. כל עוד ויש חלופה, אקסלוסיבית, ה”נון-אקסלוסיב” לא ישונה. 42 זה מספר רע, אבל הוא רע לא רק לילדיהם, אלא למדינת ישראל.

אני לא בולשביק. אין לי בעיה אם המדינה תחליט שהיא נותנת לכל אחד להקים בית-ספר כרצונו, ובתנאי שתקפיד שהמערכת הציבורית תוכל “להתמודד באותו מגרש משחקים”. שהמדינה תיקח אחריות כדי לספק תנאי תחרות שווה לשירות הממלכתי-ציבורי. יתר על-כן, המצב הפרדוקסלי היום, בעקבות חוק נהרי, הוא שבית-ספר עצמאי או מוכר-שאינו-רשמי, מקבל מהמדינה בעבור כל תלמיד בדיוק את אותו הסכום שהיא משקיעה בתלמיד בחינוך הציבורי, ומקבל מהרשות המוניצפלית ממנה נשלח הילד בדיוק את אותו הסכום שהיא משקיעה בתלמיד שלה בחינוך הציבורי. במילים אחרות: אזרח שמרוויח 7,000 ש”ח משלם מהמיסים שלו בית-ספר אקסלוסיבי ל”בני-עשירים”, ומכספי הארנונה שלו את שליחת “ילדי העשירים” מעירו לאותו בית-ספר אקסלוסיבי. איפה התחרות השווה?

אין לנו מערכת חינוך אמיתית אחרת. אין לנו פתרון אמיתי אחר. נכון, המצב של המערכת הציבורית קשה. הוא קשה כי בחרנו שכך הוא יהיה. שהמערכת תיובש. אנחנו אוהבים לנופף בזה שישראל ביחס למספר תושביה משקיעה הכי הרבה כסף מדינה בחינוך, אבל תמיד מצניעים את זה שמדינת ישראל ביחס למספר הילדים בה משקיעה הכי פחות כסף בחינוך. המצב הפיך, אם נחליט לתקן ולא לברוח. לו הייתי בראיון עבודה אצל מנהל בית ספר בו 30 תלמידים בכיתה, והייתי שואל את המנהל מאיפה הכסף, והוא היה עונה לי “ההורים הקימו עמותת-הורים שממנת את זה”, הייתי נאלץ להפרד לשלום. באתי להיות מורה של מדינת ישראל, ולא של אסופת הורים שיכולה להרשות לעצמה. גם אם היא תתן לי משכורת גבוהה יותר. בדיוק כשם שכשאני במילואים אני חייל של מדינת ישראל, ולא של גוף פרטי זה או אחר. חינוך, בריאות, הגנה, ועוד – כל אלה הם באחריות המדינה. אני לא זה שאתן לה להזדכות על האחריות הזו.

נכון, זה עולה כסף. נכון – אם רוצים שהמנהלת תוכל לבחור מורים שהיא באמת רוצה, ולתגמל אותם כדי שישארו, זה עולה כסף. נכון, אם רוצים כיתות עם 30 תלמידים זה עולה כסף. נכון, אם רוצים שלמורה יהיה איפה לעבוד – זה עולה כסף. הנקודה היא שלמדינת ישראל אין הפרווילגיה לוותר על זה. זה לא שלהורים מסויימים אין את הפרווילגיה. למדינה אין. היא חייבת להשקיע במערכת ציבורית חזקה. אין פתרון אחר.

עניין אחרון: מורים באאוט-סורסינג. תופעה הולכת וגדלה, הולכת ופושה במקומותנו, וביתר-שאת בירושלים. מורים שהמדינה והעיריות מתנתקת מיחסי עובד-מעביד איתם. לדוגמא, המורים שנכנסו בשנים האחרונות להוראה בתיכונים בירושלים חייבים להיות מועסקים של “עמותת רנה קאסן”. עמותה זו מתפקדת כחברת כוח אדם לכל דבר. לעיתים מלינה שכר, לעיתים מנכה כספי פנסיה מהמשכורת אבל לא מעבירה אותם לקרן הפנסיה. כשהמורים פונים לעיריה (נגיד כשהלינו את שכרם) העיריה מגיבה ב”אתם לא עובדים שלנו, פנו למעסיק”. רק כשהמורים מאיימים ש”אנחנו אולי לא עובדים שלכם, אבל אנחנו צריכים להתפרנס, ואם לא נקבל משכורת מחר נאלץ ללכת להתפרנס במקום אחר, ובית-הספר עדיין באחריותכם”, העניינים מסתדרים. עד כאן תיאור המצב.

זהו גם-כן מצב בלתי-נסבל. מורים באו להיות מורים של מדינת ישראל, ולא של חברת כוח אדם. פעם עבדתי בבית-קפה. באחת משיחות החתך עם מנכ”ל הרשת מישהו מהעובדים שאל שאלה בסגנון “למה הרשת מעסיקה בעצמה את שוטפי הכלים, זה מחייב אותנו לגבות אותם?”. מנכ”ל הרשת לא התבלבל וענה מיד: “הכוס הנקיה היא חלק מהמוצר שהלקוח רוכש. היא חלק בלתי נפרד מהקפה. מי שדואג לזה שתהיינה לך צלחות נקיות להגיש בהן כריכים הוא חלק מהכריך, חלק מהשירות, והוא לעולם, כל עוד ואני פה, יהיה עובד שלי. אני מחויב לו כמו שאני מצפה שהוא יהיה מחויב ללקוח”. חבל שבישראל 2011 קפה נתפס כמוצר חשוב יותר מהילד שלכם. שהרי את הקפה לא נפקיר למיקור-חוץ, אבל את הילד כן.

לעיון בדף מקורות שהוכן לערב לימוד בענין חינוך ציבורי

דף הסבר למקורות בדף המקורות