הממשלה השתמטה מלפתור באמת את בעית הגיוס לצבא והסתפקה במס-שפתיים בדמות גיוס 1000 או 2000 חרדים. הממשלה הכשילה את “חוק המשתמטות” והצעת החוק הממשלתית החלופית המובטחת קובעה כזיכרון עמום. אכיפה של החוק הקיים בפוליס תל-אביב היא בדיחה עצובה. גם מזה משתמטים. והיום – המשטרה משתמטת מחובתה לאפשר להפגין למען חובת שירות בירושלים, כי אין לה כוח להתעמת עם החרדים. מול כל אלה, ניצב זה היום השלישי הנוער המופלא. הנוער שצועד, מפגין, דורש שינוי ואכיפה, וזועק “הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?” (במדבר לב).
אתמול הם היו מאות רבות, מאשדוד, מגבעת-ברנר, מבית-הספר “דרור”, מבית-הספר “כרמל-זבולון”, ועוד. עירונים, קיבוצניקים, מושבניקים. הם צעדו מרמלה ועד מודיעין, חלקם על האלונקות, האחרים מתחתיהם, וכל הזמן זעקו את זעקת השיוויון בנטל, את זעקת אהבת הארץ. אחד-אחד הם הסבירו לי כי הם יוצאים להתנדב לשנת-שירות לפני הגיוס “כי זה חשוב”, ואחר-כך יתגייסו לצבא, ל”שירות הכי משמעותי שיש”. בלי כיפה ובלי ציציות, הם שרו שירי אהבת המולדת והסבירו ש”אין לנו ארץ אחרת”. זה הנוער שלנו. בהפסקות הם עשו טלפונים לאמצעי התקשורת שאיכזבו אותם, הם מבינים שבמלחמה הזאת התקשורת היא כלי חשוב, ומשהבינו שגם התקשורת משתמטת (“איזה מפורסמים צועדים איתכם?”) פשוט העמיסו חזרה את האלונקות לכתפיים ועלו את העליות למודיעין בקולות רמים יותר כי “אין ברירה, אם אנחנו לא נצעק לא ישמעו”.
אין לנו דבר נגד החרדים, הם אחינו. אבל אחים שותפים גם לנטל. אין לנו בעיה עם תל-אביבים, הם אחינו, וגם הם מחוייבים לעמוד בשורותינו. כשבספר דברים פרק כ’ נקבע מי פטור מלצאת למלחמה, לא נאמר דבר וחצי דבר על לומדים או על “לא מתחשק לנו לשרת כרגע”-ים. חבר הכנסת יוחנן פלסנר השתמש בביטוי “יש יותר אנשים על האלונקה ופחות מתחתיה”, והמסע מתחיל להיות קשה. אין ברירה – אם חרדים לגורל המדינה הזאת, חייבים לשאת בנטל. בגאווה. הפתרון ה”ארצי” פשוט: לתת לצבא יד חופשית בבחירת אנשיו, על-פי צרכיו בלבד, ואולי גם לתקן כי מי שהצבא ישחרר מסיבותיו הוא חייב יהיה בשירות לאומי משמעותי שווה אורך. חבל ש”הפתרון השמימי, הפוליטי” גורר רגליים, מסתבך, נופל, מתעקם.
ולפוליטקאים, מכל הקצוות: הנוער לא טיפש, הוא לא חושב שמה שאתם עושים ומגיע לפניו הוא גשם. הם לועגים לגרירת הרגליים שלכם. הם יודעים לקרוא, דוחות מלאים ולא הודעות לעיתונות, הם יודעים לצעוק, והם – בניגוד אליכם – רוצים לעשות את מה שטוב למדינה ולא מה שטוב בשבילם. וכשצעדנו איתם אתמול את העליות מרמלה למודיעין הבנו עוד משהו – הנוער הזה, בניגוד אליכם, גם לא ישתמט. לא מלשרת, לא מלתרום, לא מלשאת בנטל, לא מלהחליט ולא מלזעוק ש”הארץ הזאת שינתה את פניה” וש”אתם עירומים”.
הבהרה מאוחרת: אנשים בשבוע האחרון אומרים לי כי מדובר היתה בהפגנת שנאת חרדים, ובכלל כי תפיסת ההפגנה היא אנטי-חברתית. אתחיל מלענות לטענה השניה: אני, בניגוד למניפסט הקורא לעצמו “השמאל הלאומי”, ממש לא קושר בין חובות וזכויות. אני מסכים – אין לקשור ביניהם. המדינה צריכה לכפות את החובות בכלים שעומדים לרשותה, ומנגד אסור לה להתנות זכויות בעמידה בחובות. הזכויות מגיעות גם למי שהמדינה לא הצליחה לכפות עליו את חובותיה. חשבתי שזה ברור. המסר של ההפגנה היה “קדימה מדינה – זכרי להכיל עצמך על כולם”, וממש לא הפוך. וכן – זאת תפיסה חברתית מאוד. תפיסה שהנטל צריך להתחלק באופן שווה. בין כולם. היו שאמרו לי שזאת תפיסה שהיא ההפך מ”סוציאל-דמוקרטי”, ואני עונה שמעבר לכך שלא כך היא (הבהרתי זה עתה), כל תפיסה חברתית שאיננה מתחשבת במציאות כנראה איננה שלמה. אני סוציאל-דמוקרט, פשוט במציאות למדינה יש כמה צרכים, ביניהם אנשים שיגנו על גבולותיה. הצרכים הללו לחלוטין דרים בכפיפה אחת עם התפיסה החברתית הסוציאל-דמוקרטית.
ולגבי שנאת החרדים – ממש ממש ממש לא. בצעדה הזאת, בניגוד להפגנות אחרות הנוגעות איכשהו בציבור החרדי, לא נשמעו אפילו לרגע קריאות כגון “באנו חושך לגרש”. ממש לא. נשמעו קריאות למדינה להעמיד את הציבור הזה לידנו, בשורותינו, זה ההפך משנאה – זאת אהבה, ורצון לראותם חלק.