לפני כמה ימים טוקר ואני עבדנו ביחד. בשלב מסויים ירדנו ביחד לעשות דיליי, כלומר ללכת לחלק קפה ועוגה לכל נוסעי טיסה מסויימת שהתעכבה. בעוד אנחנו מחלקים קפה הרים לרגע טוקר את ראשו הסתכל על הקהל ואמר: “ההיא שם ממש דומה לתמר”. אמרתי לו בתגובה שאנחנו שרוטים. לעיניי 82 נוסעים שהמתינו לטיסתם שהתעכבה לברלין התחבקנו וחזרנו לעבוד. הם, מיותר לציין, לא הבינו מה קרה.
יום לאחר מכן הגעתי לעבודה ובשלב מסויים של היום ראיתי גב של מישהי עם גופיה. על כתף ימין שלה היה קעקוע של ירח. בהיתי בה כמה שניות, נתקעתי. אחרי עוד כמה שניות נמשכתי, אני לא מצליח להסביר למה, להסתכל על קידמת אותה בחורה. זיהיתי אותה, נישברתי, וסיפרתי לה הכל, לא יודע למה. התנצלתי שסיפרתי לה, והיא התנצלה יותר, מין סיטואציה מטומתמת שכזאת.
וזה כבר שלוש שנים אחרי. בשנה הראשונה הייתי מוצא את עצמי לעיתים רץ אחרי אנשים ברחוב, ומתנצל ואומר שלא קרה כלום, ומתחמק איכשהו. הם לא אשמים שהם דומים. אני בטעות נשרטתי. לאט לאט אני מצליח לשמור יותר לעצמי את המקרים שבהם תמר תוקפת. אני לא מספר. אני שומע שיר תמרי ברדיו, נחנק עם עצמי, ולא מספר לאיש. חדי העין לעיתים שמים לב לחיוך עלי, שעולה בלי סיבה, ואז, מיד כשהם שואלים מה גורם לי לחייך, אני נוחת והחיוך נעלם, כמו מתאדה לחלוטין. אני רואה בחורה שדומה, נזכר, מתעצב, ולא מספר לאיש. אני מתקשר למישהו שעונה באמצע הלילה “בוקר טוב”, ואני לא בפוקוס בחצי הדקה הראשונה של השיחה. “למישהי שהיכרתי פעם יש טרייד-מרק על המשפט הזה”, אני מסביר בפשטות אם שואלים אותי עם הכל בסדר, בלי לחשוף את הסיבה שחשיפתה תגרום להשבתת שימחת השיחה.
היא שם, כל הזמן, לפחות פעם ביום. מתקיפה כל פעם שבוחרת, בלי להתריע מראש. התקפתה היא תהליך של חיוך גדול, ומיד אחריו שבר גדול, וכל התהליך הזה לא מוסבר למי שמסתכל עלי מבחוץ.
ביום ההולדת האחרון של כרמל מישהו מחבריה רצה לעשות סבב שבו כל אחד יגיד איך קוראים לו ואיך הוא מכיר את כרמל. כשהסבב הגיע אלי רק סיפרתי שכשהיא הייתה בי”ב היא באה עם סער ועוד איזה חברה להתעניין בשנת שרות בעלם שבה אני הייתי ואז הכרנו. את זה שמאז אותו יום לא דיברנו שלוש שנים לא סיפרתי, זה נתון שהושמט. נחסך מהקהל. את האירוע שגרם לחידוש הקשר בכלל לא חשבתי לספר, הוא משבית שמחות. אבל כל הסבב גרם לה לבוא, ולא רק לדקה המקובלת, אלא לערב שלם. היא הייתה שם איתנו על החוף. איתי, ובדיעבד אני יודע שגם עם כרמל.
לפעמים, כשיש לי התלבטות גדולה, משהו כבד שמעיב עלי, ואני לא מצליח להתאפק אני בורח להאזנה לקולה של תמר. מוודא שאין איש מסביב, מחייג בסתר לשלוש שש אפס אפס תשע ארבע, ומקשיב לקול המחייך. להזמנה להתקשר לרובע. לאיחולי היום הכתום. ונשבר. פעם שטרן “תפס אותי באמצע”, סגרתי את הטלפון בבהלה, ולא סיפרתי לו מה קרה. הוא ראה שאני שבור וחיבק, עד היום אני לא יודע אם הבין.
כך, בלי התרעה היא תוקפת. מוכיחה שוב ושוב שהיא עדיין איתנו. כנראה לעד….
(פורסם: 20/4/2007)