מכתבים לאחי הטס לפולין

אח שלי טס בסוף אוגוסט לפולין. כתבתי לו כמה מכתבים שיהיה לו ממני בערבים:

ניב,

זוהי המעטפה הראשנה. לטיסה. כתבתי לך מעטפה לכל ערב. מעטפה ובה מעט מילות האהבה שלי, דברים שאני רוצה להגיד לך כשאתה שם, וגם כמה קטעים אחרים, שיהיה לך מה לקרוא שם בערבות פולין הירוקות – עצובות.

כבר עכשיו אומר לך כי כשאתה שם אל תסתכל רק בפני המוות. הסתכל פעמיים בפני החיים. בפעם הראשונה בחיים הענֶפים שהיו שם, חיי קהילה יהודית תוססת, פעילה, גדולה, חיים שאתה יכול לראות את שרידיהם בבתי-הכנסת המעטים שנותרו. בפעם השניה הסתכל בחיים שם היום. באלה שהיו חיים אז. תמיד אומרים שמה שרוע צריך כדי להתקיים זה רוב של אנשים טובים ופאסיביים. פולין, ולא משנה כמה נשכנע עצמנו אחרת, לא הייתה מלאה במיליוני אנשים רעים. היו בה אנשים רעים, אבל יותר מכל היו בה מיליוני אנשים פאסיביים והרוע התקיים במלוא עוזו. אנשים שהיו עמוסים בשגרת חייהם כך שאטמו עצמם למה שנמצא סביבם. לשכן שנאסף אל הגטו, לחברים של הילד שנעלמים אט-אט, לרכבות שמכניסות בני-אדם ליערות ויוצאות ריקות. זה המתכון המושלם לביסוס רוע – השרשת חוסר האיכפתיות.

ועוד זכור ניב, כי היו גם אנשים טובים. בכל מקום. כשאתה נמלא זעם לסביבך, וכן, אתה תתמלא, זכור את הכומר איסי מבבוס, אותו כפר בצרפת, שסיכן עצמו כדי להציל את סבתא וסבא. אותו כומר שלפני שנתיים סיפר לי על-כך כעניין של מה-בכך, כי זה נורמלי להציל אנשים. זכור את הסבתא הזקנה שהצילה את שבח וייס וכמעט ושילמה על כך בחייה. זכור את המיתוסים, ובראשם יאנוש קורצ’ק, שהחליטו לא להיות פאסיביים. לא לשבת מנגד מול רצח הזולת, סבלו, אומללתו.

כשתחזור, אל תחזור מלא לאומניות ותעב כוח, חזור טוב יותר. חזור כשאתה מבין כי הרוע נמצא בכל מקום, וקצת גם בכל אחד מאיתנו. זכור כי כדי למנוע את הרוע צריך להיות אנשים טובים, ערניים, אנשים שלא נאטמים לסבלו של אחר. אני חס וחלילה לא אומר משהו בגנות הציונות, אתה מכיר אותי, אני ציוני ממש, אין לנו ארץ אחרת לחזור אליה מלבד הארץ שממנה המראת, אין לנו בית אחר, אין לנו מקום אחר שהוא שלנו ושאנחנו יכולים להיות בטוחים בו, אבל תעב כוח תוכל לחזור מכל מקום אחר על הגלובוס, אל מול מראות התגלמות הרוע צריך פשוט להפגין טוּב. חמלה. אהבה. כל מה שלא היה אז…

ניב,

חוץ מהמכתב שלי יש לך במעטפה של כל ערב גם קטע שגזרתי לך מאיפה-שהוא ואני מצרף לך אותו. שיהיה לך שם בפולין הרחוקה.

“מסע מגן דוד” (מבוסס על לשון קריאתו של האפיפיור אורבאן ה-2 לצאת למסע הצלב הראשון. קלרמון, צרפת, 1095)

הו גזע ישראל, אהוב אלהים ובחיר האדם! –

בארץ פולין ובגלות אירופה, יודעים אתם,

שעַם בליעל, עם ארור ומקולל,

עלה בהמוניו על קהילות ישראל,

ובאש ובחרב שם אותן למשיסה, טימא והרס!

ומי אשר חייב לנקום כנגד העוולה,

לנקום בעם הבוגדים ומשתפי הפעולה?

הלא אתם – אשר לכם קמה ועמדה מדינה,

והעניקה לכם גבורה, עוצמה ואון לרעוץ את אויביכם!

צאו לפולין, ארץ-קודש המוות של עמנו,

זכרו, כי מדושנת היא בעפר אבותיכם,

מהרו והניפו בה, קבל עם ועדת פולין וגרמניה,

את הוד דגלכם, גאוותכם: עודנו כאן, חיים וחזקים מאי-פעם!

ובשובכם, חזקים ויהודיים משהייתם,

גדושי זכרון כאוב ותאווי נקם,

קומו ופרעות וגזירות תתנו באויביכם, בשכם ובעזה,

במארג’עיון ובחברון, הרעימו עוז לאומכם!

לא! לא תעשון כדבר הזה בני ישראל,

צאו לפולין וזכרו בדממה,

למען לא תהיו אתם לעַם בליעל,

ולמען לא תשוב כשואה הזו על-פני האדמה!

תומפה

לילה ראשון על אדמת פולין

בטח מוזר לך שאתם שמחים לפעמים. מוזר לך שבין מגה בית-קברות אחד למשנהו שמחים באוטובוס. מדברים גם על דברי שטות. ככה זה. וזה בסדר, ואפילו טוב. החיים נמשכים, וטוב שכך. צריך לתעל אותם למקומות הטובים והנכונים, אבל להמשיכם, ובשמחה. השמחה שלך שמה היא גם הוכחת הכישלון של הרוע. כשאנחנו היינו בפולין, במחנה קטן שנקרא שטוטהוף ליד גדנסק בצפון מערב ארץ הקברות, נשאו אנשי העדות שהיו אימנו קדיש משותף לאימותיהם. שמונה אנשי העדות נפרדו שם מאימותיהם ולא ראו אותם שוב. בטקס, מיד בתום המילה האחרונה של הקדיש צעק אחד מהם, דני לבנובסקי, צעקה שמהולה הייתה בבכי – “אמא, ניצחנו אותם, אני כאן עם ילדים אמא, וניצחנו”. כולם בכו באותו המעמד, אני לא מספר אותו כדי לספר סתם, אלא רק כדי להזכיר שהשמחה שלכם עכשיו היא ההוכחה שהרוע נכשל. כמה שזה קשה, צריך לפעמים לזכור את אותו השיר של queen – “The show must go on”.

אני יודע גם שפולין קצת יפה. מוזר לחשוב עליה ככה, אבל אם תקח עשרה לא ישראלים תשחק איתם משחק אסוציאציות ותזרוק להם את המילה פולין, למרבה הפלא האסוציאציה הראשונה שהם יזרקו לא תהיה “שואה”. לנו קשה לחשוב עליה במושגים של יופי כי כל פעם שאנחנו מרימים את הראש לעבר שקיעה יפיפיה אנחנו מורידים אותו אח”כ ורואים בית-קברות. מוות.

אל תתבייש לשמוח. אל תתבייש, כי זהו הניצחון. זוהי ההוכחה שהאהבה ניצחה ולא הרוע. שְמַח. אל תתבייש להסתכל גם ביפה. כי הוא שם, על אף הניסיון להעלימו. אל תתבייש לחייך.

לפניך הר האפר. אל תסתכל בהר. הסתכל בחופן אחד. חופן קטן. החופן הזה מכסה חיים שלמים. מדהים כמה מכסה חופן אחד של החמצה.

החופן מכסה על לידה קשה בתום יסורים. על שמחת ההורים כשנולד. חופן אמור לכסות על ילדות של מישהו, את כל הפעמים ששיגע את ההורים. זה אמור לכסות את הברך המדממת הראשונה, ה”לא נורא” של אבא וה”אוי אלהים” של אמא. זה אמור לכסות על הפעם הראשונה שהילד עשה צרכים בבית שימוש ו”אני אוהבת אותך של אמא”. החופן מחסה ימי הולדת, צילומים ישנים בשחור לבן, את אבא שלוקח אותו לגן ביום הראשון אי-פעם ואמא שלוקחת אותו לבית הספר. זה מכסה את היד שהוא מחזיק לאבא כשהוא לומד לסוע על אופניים, האוכל שהוא זורק בסתר לכלב כי הוא לא רוצה להעליב את אמא, את הנכשל באלגברה והמצויין בספורט. זה אמור לכסות את הלב הראשון שהוא שרטט במקל למישהי בשלג הפולני הקר, היציאות עם החברים, חיוך ראשון, צמיחת שיניים, בכי.

פחדים, אושר, שמחה, חיבוק ראשון, הברזה משותפת מהלימודים. אולי גם חתונה וילדים.

חופן אחד אמור לכסות חיים שלמים.

לילה שני

אני יודע שבמשפחה שלנו לא מחצינים רגשות. נהוג לסגור אותן עמוק בפנים. אני לא בטוח שפולין היא המקום להמשיך במנהג המשפחתי הזה. לפעמים אין מה לעשות, הרגשות פורצות החוצה. וזה טבעי, וזה בסדר. זה בסדר גם אם לא, אבל אל תתבייש להרגיש.

הפעם הראשונה שראיתי את אבא קצת בוכה היה בערב אחד מימי השואה מול הטלווזיה. הוקרן בדיוק הסרט של שמואל וילוז’ני שנסע עם אבא שלו והילד שלו לורשה. בעודם מטיילים בורשה הם נכנסו לבית שהיה פעם של אבא של וילוז’ני. שלושתם התחבקו ביחד חזק דקות ארוכות, הפולני, בעל הבית, עמד בצד ולא כל-כך ידע מה לעשות. אז, בדקות החיבוק האלה ראיתי את אבא מרים עיתון לא מעניין בעליל מהשולחן ושם אותו בדיוק מול הפנים בפוזה שלא ראיתיו מעולם. ניכר היה כי המטרה לכסות. ככה זה בבית – לא מראים רגשות. הוא בטח לא זוכר את הסיפור הזה, אבל זה היה שם. אני לא יודע מה בדיוק נגע בו, אבל משהו בלראות את הבית שננטש התחבר לו. אולי פתאום נזכר באותו הבית שממתחתיו חנות הפרחים בצרפת. אולי חשב על הבית של סבתא שלא ראה מעולם כי היא נטשה במלחמה שנים בטרם נולד. אני לא יודע מה. אבל פתאום זה קרה. לא שמאז ראיתי אותו מחצין יותר רגשות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה. הפעם השניה אם אתה רוצה לדעת, הייתה בחודש הארור של אמצע יוני-אמצע יולי 2003. החודש שהמציאות הישראלית קנתה לי בו מנוי בבתי קברות כשבתוך שבוע וחצי אני מוצא עצמי מלווה את תמר ואת סבא למנוחת עולמים, ואח”כ שוב מבקרם בשלושים. אבא אמר לי לפני השלושים של סבא בטלפון שאני לא צריך לבוא. הייתי במספיק בתי קברות החודש, אבל בכל זאת באתי. פעם ראשונה שהוא חיבק אותי חזק.

אני לא מספר לך הכל סתם ניב, אלא רק כדי לומר כי לא צריך לחבק מישהו רק כשהוא כמעט ונשבר. מותר להרגיש, ולחבק וגם לבכות אם צריך, תמיד. ואין בכך בושה. זהו משהו טבעי לחלוטין. פולין לא סחטה ממני ולו דמעה אחת, משהו בעדשת המצלמה שמבעדה הסתכלתי על הכל כנראה מאוד מרחיק, גורם לך להרגיש כמו מישהו סטרילי שלא קשור לסיטואציה, אז אתה מרגיש פחות. אבל אני בכל זאת רוצה לומר לך שלא תתבייש. בכה אם צריך. נשוך שפתיים אם צריך. בשביל זה אנחנו בני-אדם. מרגישים.

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.

אהוד מנור

על המילים האחרונות של טרומפלדור, “טוב למות בעד ארצנו”, בנו את המולדת החדשה, כמו דבורי בר בפקעות מטורפות.
ואפילו אם אלה לא היו המילים, או שלא אמר אותן, או שהיו והתנדפו, מקומן נשאר מקמר כמערה. המלט התקשה יותר מאבנים. זוהי המולדת שבה אני יכול לחלום בלי ליפול ולעשות מעשים רעים בלי לאבד, לזנח את אשתי בלי להיות בודד, לבכות בלי בושה ולבגוד ולשקר בלי להיות מופקר לאבדון.
זוהי הארץ שכיסינו אותה בשדה וביער ולא היה לנו זמן לכסות את פנינו והן עירומות בעווית הצער ובכיעור השמחה.
זוהי הארץ שמתיה באדמה במקום הפחם והזהב והברזל והם הדלק לביאות משיחים.

יהודה עמיחי

אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסויים,
אחרי הכל – את שיר קיים.

אז לפעמים כשקר לי,
בשקט מתיישב איתך,
ושר בלי מילים –
אני שר לי.
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב.
כל המילים שאת לחשת בי,
כל המילים שאת לחשת –
הן שיר עכשיו,
אוהבת, ועוד מה
שחשת בי,
מילים, מילים, מילים בשיר נכתב.

אני קרוב בשיר
כמו הנשימה,
באהבה נפתח,
ונסיים במה?
ונסיים במי?
אולי בך, אולי בי?
אולי בלי מילים,
אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי.

שלמה ארצי

לילה אחרון
ניב,
אתמול צירפתי לך למכתב שלושה שירים. שניים מהם בטח הכרת. תזכור אותם שם. לא מילה במילה, אבל את הרעיון. ניב, אין לנו מקום אחר לחיות בו חוץ מהארץ הקשה שממנה המראת לפני כמה ימים. לעיתים אנחנו חושבים שכן, שכמו דוד ויטור אנחנו יכולים לקחת מטוס ולחיות בלוס-אנג’לס, אבל זוהי אשליה. בצער אני אומר שלחיות במקום אחר זה להיות נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של אחרים, “לשבת על סיר הבשר” קראו פעם לתופעת היהודים החיים בגלות. זה נוח, אך לא בטוח. רק בארץ מקומנו. לטוב ולרע.
לא קל לי לומר את הדברים הללו. לא קל לי לומר זאת כמי שאיבד כמה מחבריו בשביל הארץ וכרגע הם משקיפים עלינו מלמטה. לא קל לי לומר זאת כמי שטעיות שלו עצמו גרמו לאובדן חיים, כביכול בשביל הארץ. לא קל לי לומר זאת כמי שתדרך לוחמים דקות לפני שחצו את הגבול, חלקם בכיוון אחד. לא קל.
בוודאי ראית בשנים האחרונות איך כל פעם שאני חוזר ופוגש אותך יש לי כמה שיערות לבנות יותר. שיערות בהן זכיתי בדקות של חרדה, לחץ, בשביל שום דבר אחר פרט לכך שאנשים יוכלו לשבת בבטחה ובנחת בארץ. הייתי שמח לוותר על כל התענוגות המפוקפקות הללו, רק שאי-אפשר. ניסיון דור הסבים שלנו מוכיח שכנראה זה הפתרון היחיד. בית לאומי לעם היהודי. סבתא חיה טוב בצרפת עד המלחמה, למשפחה של אמא היה הכל (הם היו צורפים מפורסמים) בטריפולי עד 1944. ופתאום, ברגע אחד, הכל נגמר. וכשאין לך מדינה לחזור אליה אין לאן ללכת. אין לי בעיה עם נסיעת עסקים של כמה שנים לארה”ב. אבל גם שם זכור תמיד – הבית שלך הוא אחד. המקום בו תהיה בטוח הוא אחד. אין אחר.
בטח אתה שואל עצמך למה קשור השיר השלישי, של שלמה ארצי. הוא שם כי אני מודה ניב – יש מחיר. השיר הזה הוא שיר שמעלה בי דמעות כל פעם שהוא מתנגן ברדיו. כל פעם שהוא מתנגן עולה לי לראש מיד תמונה של מישהי שכבר לא כאן. “נהרגה” קוראים לזה בישראלית. “החמצה” קוראים לזה במציאות. יש מחיר ניב, רק שאין ברירה…

פרדוקס
=====
בית הקברות היהודי הישן בפראג הוא פסל סביבתי מלנכולי, אפור, עצוב וצפוף. בשל חוסר המקום הקברים נערמו זה על גבי זה, לעיתים ב-12 שכבות. המצבות מבצבצות מתוך האדמה כמו גזעים כרותים, שהאותיות העבריות חרוטות בהן כמו מעגלי השנים. “פה נטמנה”, אני קורא בקושי רב, “אשה הגונה”. ואחר-כך, “פה קבור פאר הדור”. אבל שמו של פאר הדור נמחק בשנים של גשם וקרח, עד שלא נותר כלום מפארו, או מדורו. הקברים, כולם, במצב נורא. סדוקים, שבורים, שמיכות טחב ירוק מכסות אותם כמו פרווה של חיה ארקטית. ואיכשהו, מתוך כל השכחה הזו, מתוך ההוכחה המדכאת לכך שאנו בני חלוף, עולה איזה נצח יהודי, ששום כוח לא יכול לשבור. אני עומד שם ללא כיסוי ראש, חילוני גמור, אזרח העולם המתקדם לעבר המילניום, מרים אבן קטנה מן הרצפה ומניח אותה על קברה של אשה יהודיה הגונה שאת שמה לעולם לא אדע.

יאיר לפיד

(פורסם: 11/8/2007)

This entry was posted in בלוג. Bookmark the permalink.

2 Responses to מכתבים לאחי הטס לפולין

  1. דפנה says:

    קראתי. תודה.

  2. תודה על מאמר כה נפלא שהיה טוב לחוות בו עם כל הרגש

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *