זהו פוסט שבא אחרי החתונה…

בבואנו להתחתן היה ברור לנו שהטקס המשמעותי בחיינו יהיה תואם את הערכים בהם אנחנו מאמינים. לי באופן אישי היה ברור שאם עושים טקס, הוא צריך לייצג את מה שאנחנו רוצים שייצג. הקהל – קהילת חיינו – כעדים, טקס נטול אקט קנייני כלשהו, גם לא בהסתר, טקס שיוויוני באופן מלא ולא רק “על פניו”, טקס שמתייחס לכל אדם כאוטונומי וריבון, וטקס שבו מסורת ישראל נוכחת, באופן ברור ומשמעותי, אבל כמקור השראה ולא כמקור סמכות.

הדרך לא היתה פשוטה. הקרובים לנו ביותר פעמים רבות היו שבוים ב”דרך אחת להתחתן”, בקונספציה לפיה הדרך אותה התוותה המסורת במדינת ישראל מאז הקמתה היא הדרך הבלעדית לחתונה שלמה. גם לנו, באופן אישי, כציונים וישראלים, כאבה העובדה שהדרך להתחתן על-פי ערכינו עוברת בדילוג על רשויות המדינה הרשמיות. פעמים רבות החלומות של הקרובים לנו ביותר, נגעו בדיוק בעצבים הרגישים של ערכינו, כך לדוגמה החלום של הורינו “להכניס” את בת-זוגי לחופה, נגע בדיוק בהתעקשות שלנו להימנע מאקט כלשהו של העברת-רשויות, גם אם איש לא מבין שכך הם פני המנהג (בגלל זה גם התעקשנו לשתות יחד, ולא שמישהו ישקה את ה”כלה”). במקביל לכל אלה, הסביבה הקרובה שלנו חזרה והפצירה ש”ככה זה”, או שזוהי המסורת, או שכך בישראל “וחשבו על הילדים שלכם” (מה שכמובן אין לו קשר למציאות).

העצוב ביותר, והפרדוקסלי ביותר, היה שדווקא ההתעמקות שלנו בתכני הטקס, הלמידה המשותפת, קריאת המקורות, נתפסה בעיני רבים ובהם גם רבים מקרובנו כ”פגיעה במסורת”, “פגיעה בדת”. הניסיון שלנו להסביר כי אנחנו לומדים מתוך הרגשת שייכות, רצון לתת מקום של כבוד למסורת, ורצון ללמוד אותה, עלה-בתוהו. באופן פרדוקסלי, דווקא הזוגות שבאים לטקס “כדי לסמן וי”, מבלי להעניק לו חשיבות כלשהי, נתפסים כמכבדים יותר את המסורת, ולא כמזלזלים בה. רבים אמרו לנו “אז תלכו לצהר”. ניסינו – התקשרנו לאחד הרבנים מצהר שהומלץ על-ידי רבים, הסברנו לו בשיחה חברית מה חשוב לנו, והוא אמר שזה אי-אפשרי, שזו פגיעה בליבת המערכת של הטקס.

בסופו של דבר, כניסיון “להלך בין הטיפות” ולרצות את היקרים לנו (ושהמדינה “תרגיש סבבה עם עצמה”), הלכנו על מתכונת כפולה: ערכנו טקס באמצעות הרבנות בבית הוריה של בת-זוגי, טקס ששנינו דאגנו להתייחס אליו כחסר חשיבות, כאל “משחק תאטרון טוב”, וטקס משמעותי “משלנו”, על-פי ערכינו, פומבי.

הטקס שלנו:

ערכנו כמה מפגשי למידה עם דמויות יקרות לנו (שאני לא בטוח שהיו רוצות שאציין אותן כאן), וכמה מפגשים עם רגב, חבר טוב, שאיתו עברנו כברת-דרך במשא הלמידה שלנו, והוא זה שבסופו של דבר היה מסדר החופה בחופתנו. הכל היה כפי שרצינו.

המסורת היהודית: קונסטרוקציית חופה “מסורתית”, שבע ברכות (כאשר לכל ברכה מסורתית הצמידו החברים שעלו על הבמה לברך גם ברכה אישית), רבים מהטקסטים, שבירת כוס, ועוד. לרבים מהמנהגים היהודים הוצמד ניסוח יהודי, אך “שלנו”, לדוגמה בהזכרת היקרים לנו שאינם בתחילת הטקס נאמר: “במסורת היהודית יש המאמינים כי ברגעי החופה היקרים לנו שאינם בין החיים מתכנסים בישיבה של מעלה ומשתתפים בשמחתנו. ואנו, כמאמינים בחיים, יודעים כי אלה היקרים לנו שאינם בין החיים נמצאים כאן היום, במה שתוו והטביעו בליבנו, דרכינו והליכותינו – במי שאנחנו“. או לדוגמה לפני שבירת הכוס נאמר: “במסורת היהודית נהוג שברגעי האושר מזכירים את שאינו מושלם, את שטעון תיקון. בחתונה היהודית נהוג להזכיר את ירושלים – המיקרוקוסמוס של ארצנו, הווייתנו. בשבירת הכוס נזכיר כי אנו זוכרים את השבור, הסדוק, ואת תפקידנו ואחריותנו בתיקון העולם ובניית חברת מופת.” המסורת היהודית היתה נוכחת בכל שלב, בכל אות ואות.

ערכינו: ראשית, ברור כי רבים מערכינו שואבים מהמסורת היהודית, ואף טבועים בה – הכבוד לאחר, הצורך לברך את הקהילה על הטוב והיצירה, השבת (כמונח חברתי), ועוד. אולם בטקס החופה היה צורך לשנות כמה דברים – הצהרה משותפת במקום כתובה, הענקת טבעות אחד לשני באופן שווה ובאותו מעמד עם ברכה או הצהרה אישית, אם תרצו קידוש כפול ולא “מקודשת-מקודשת-מקודשת”, הקהל-הקהילה כעד, ולא שני חובשי כיפה, ועוד.

הטקס בבית:

ראשית – היה נורא. ולפני שאתם תוקפים אותי על כך שזה “בגלל שלא לקחתם את הרב שחיתן אותנו, וממש לא מייצג” – לא מסכים. נכון – החלטנו מראש שמרגע שאין שום רב שמדינת ישראל הסמיכה אותו לחתננו שיסכים לערוך חופה התואמת את ערכנו אנחנו הופכים את הטקס ל”חסר חשיבות”, אולם הלכנו לרבנות (של מדינת ישראל), נרשמנו שם לנישואין, שילמנו דמי נישואין כחוק, ומרגע זה מדובר מבחינתנו בשירות ציבורי לכל דבר ועניין. הוא אפילו נכפה עלינו. עזבו את 750 השקלים, שבאמת לא חשובים, אף שהם בוודאי גבוהים הרבה יותר מהעלות הראלית של הרישום במשרד הפנים אילו הוא היה רושם אותנו לנישואין, מרגע שכך המדינה כפתה (גם אם היה בחינם) עלינו את חתונתנו – מדובר בשירות ציבורי לכל דבר. ומתוקף כך – עליו לעמוד באמות מידה מסוימות.

עם בוא הרב ועימו ארבעת העבדקנים שהביא הם הצטודדו עימו במטבח, כתבו את הכתובה, וניהלו איתי מקח על הסכומים שאכתוב בה. מעט לפני תחילת הטקס הם התכוננו לפתוח את בקבוק היין החתום שהכנתי, ובגלל שהסתבכו עם חולץ-הפקקים כל בני הבית הציעו להם עזרה, הם דחו את העזרה בנימוק “זאת עבודה שלנו”. לכולם זה לא הפריע, פרט למי שמבין את הסבטקסט: “מבחינתנו אתם לא יהודים שווים לנו”, דבר שמבחינתי הוא חציית קו אדום לשירות ציבורי. הייתי מסכים שכך יתנהל שירות אקסלוסיבי-פרטי, אך לא שירות ציבורי, בוודאי לא כזה שכפה עלי את השירות משום שבגרוסו-מודו טוען שאני יהודי. מיד עם תחילת הטקס אמר הרב (באמת! בדקנו את זה עשרות פעמים בוידאו אפילו שכולם שמעו): “גל, תכיר את האישה החדשה שלך, את הרכוש החדש שלך”. שבר כל ערכינו מתיימר להיות נוכח בטקס החשוב בחיינו… בתום הטקס, התעקש הרב ועבדקניו להוליך אותנו לחדר להתייחדות, “כמנהג”. זהו לא מנהגנו, “קידושין בביאה” כבר אינם נורמה פסיקתית אפילו, בוודאי לא “בחברתנו”. ואגב, הרב קבע איתנו “שיחה” כמה ימים לפני הטקס, אולם בה במשך ארבעים דקות דיבר “אלינו” ולא שאל לרגע על ערכינו ורצונותינו.

ואולי – דווקא ניצחנו?

הרבנות בבחירתה לא לאפשר לנו להינשא בהתאם לערכינו (איתה או בלעדיה) הפסידה – היא הפכה במו ידיה את הטקס “שלה” ללא-רלוונטי. לא רלוונטי לאיש שצפה בטקס “האמיתי” שלנו, לא רלוונטי לנו, לא רלוונטי לזוג, או לזוג באינטרקציה שלו עם הקהל. בבחירתנו לערוך טקס משלנו ניצחנו – כל הצופים כולם הבינו כי יש גם דרכים אחרות להינשא. ואולי – אולי כאשר איום ההפיכה ל”לא רלוונטי” יהיה ממשי, משמעותי, בעל נפח מספרי, הרבנות תחליט להשתנות.

ועדיין – הפסד כיהודים

מאז החתונה שלנו הייתי בכמה חתונות “מסורתיות”. כאב הלב על מה שנוצר – רבים רבים שנכנסים מתחת לחופה בלא להבין את הטקס, בלא ללמוד אותו, בלא להעניק לו משמעות כלשהי, אלא בכדי “לסמן וי” בלבד. והם – הם נתפסים כתומכים יותר במסורת…