פוסט אחרי מלחמה

אחרי ארבעה שבועות ויום מקלפים את המדים, האבק, ומנסים לסכם, לפחות סיכום ביניים. הרבה נכתב פה בזמן שלא היינו, תלי-תילים של מילים, אמירות, פוסטים ומאמרים, שהקפדנו כל-כך שלא יהיה לנו חלק בהם, והאמת, גם במעט הזמן שהיה לישון – לא היה לנו כח. עכשיו – אפשר כבר לכתוב.

צער. היו את הבקרים הללו שלכולם היו עיניים אדומות. היו את הבקרים הללו שמישהו חזר מאפטר בבית, והיה ברור מפניו ועיניו האדומות למה נוצל האפטר. הסדירניקים, ילידי 93-94, יוצאים לאפטר קצר להיפרד מחבר, ופתאום כשחוזרים נדמים בעיניך כילדים. אתה מצטער שלא הצלחנו לחסוך מהם את החלק הזה של החיים כאן. מיטב בנינו, מיטב הנוער. צער שחונק את הגרון. על-אף הבנתך וידיעתך כי תפקידו של צבא להגן על אזרחים, ולהיות נכון לאבד לשם כך חיים של צעירים (בשנים האחרונות לעיתים נדמה כי התבלבלנו בכך), עצוב. היום, בדרך חזרה מהימ”ח, מהחזרת הציוד, עצרתי ליד עמוד החשמל של גבעת תום ותומר. נתן יונתן כתב כבר בעבר עליהם, את השיר שנכון תמיד…
צדקת הדרך ודמוקרטיה 1. האמונה הדמוקרטית מציבה את הצבא כמנגנון ביצוע של הממשלה. מנגנון שאינו קובע משימותיו, אלא מבצען על הצד הטוב ביותר. כחלק מכך, כל אדם המאמין בדמוקרטיה, כאשר נכנס במנגנון זה שואף לבצע את המוטל עליו על הצד הטוב והשלם ביותר. פגיעה באושיה זו היא מדרון חלקלק ובעייתי, בו מצד אחד יכולה להיווצר רפובליקת בננות בה יש צבא העושה ככל העולה על רוחו, מבלי להתייחס למרות הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ומצד שני יכולה להיווצר סיטואציה בה אדם מהצד הפוליטי עימו אינני מסכים יסרב פקודה הנוגדת את עמדותיו הפוליטיות. כל סרבנות צבאית של הוראות הממשלה (כל עוד ואין מדובר במקרה פרטי של פקודה ספציפית שהיא בלתי חוקית בעליל) היא פסולה. היא פגיעה בערכי הדמוקרטיה.
צדקת הדרך ודמוקרטיה 2. אחת ממחויבויותיה הראשונות של מדינה דמוקרטית היא המחויבות לשלום אזרחיה. מדינה דמוקרטית אינה יכולה “לוותר” על מחויבות זו, המחויבות הזו היא חלק בלתי נפרד מהיותה דמוקרטית. פגיעה באזרחיה היא קאזוס-ביילי שאין היא יכולה להבליג עליו. גם אם נטען שבבחירתה בדרך מדינית שגויה גרמה לצד אחר לפעול כנגד אזרחיה, עדיין מחובתה לדאוג לשלום אזרחיה, ובתוך כך, אם אין מוצא אחר, להפעיל כח.
צדקת הדרך ודמוקרטיה 3 ואחרון. כשאתה יוצא למלחמה בשמה של הדמוקרטיה החזקה, והיחידה במזרח התיכון, אתה מצפה שקרביי-המערכת יישארו איתנים. שהערכים שבין היתר בשמם יצאת למלחמה, ישמרו. שאנשים בעורף ילחמו על ערכיה של המדינה – יאפשרו שיח, יאפשרו גם לדעות שאינם אוהבים לשמוע להישמע, יאפשרו להפגין גם בשם דעה אחרת משלהם, ימנעו מאלימות פוליטית. ההכרה כי כשאתה שם, אנשים בעורף שוכחים את הערכים בשמם יצאת, קצת גורמת למועקה.
ברוך העם שאלה מפקדיו. בימים האלה ראיתי מפקדים שהובילו חייליהם בעוז ובאחריות, באומץ ובחכמה, ותמיד – עם רוח. מצד אחד רוח ברורה המראה את צדקת הדרך, ומצד שני רוח ברורה שלא מהססת להעמיד גבולות. באחד הלילות שמעתי מפקד בכיר אומר באישור תכניות “אנחנו עושים X כשיש סיבה לעשות את זה, כשיש תכלית מבצעית, שזה יעזור לאבטחת הכוחות. אנחנו לא עושים את זה בכל מקום, רק איפה שיש תכלית ראויה. אני לא אאשר לעשות את זה במקום בו זה סתמי. רוח צה”ל שתלויה לכם על הקיר במשרד היא לא סתם כתם כחול, היא מסמך שאנחנו מאמינים בערכיו, אני מאמין בערכיו”. באמירתו יצר סימן ברור. אנחנו מובילים את הכוח להצלחה במשימה במינימום אבידות, אבל לא גורמים לנזק שווא, לנזק חסר תכלית. וכך היה. ולמי שתהה – עדיין הכל עבד בקבועי זמן קצרצרים מאי-פעם. מפקדים הוסמכו לקבל החלטות שביצוען היה מהיר ביותר, ללא צורך בבירוקרטיה או אישורים מיותרים.
עדיין – מותר לכאוב גם בכאבו של אחר. זה לא פוגע באחדות הצבא, או בדבקות במשימה. זה רק מראה על רגישות. באחד מימי השבת, יצא לי לצפות באמצעות איזה אמצעי תצפית על איזה עיירה ברצועה שנפגעה קשות ערב לפני-כן (בצדק, באמת שכל פגיעה בה היתה בצדק, מחושבת, הכרחית). אני ומפעיל אותו האמצעי דיברנו כל העת בטלפון היעודי לכך. בשלב מסוים ראינו עגלה רתומה לסוס, ליד אחד מהריסות הבתים, ולידה משפחה (ברורה, כולל נשים וילדים), אוספים פריטים של בית מתוך ההריסות. המפעיל של אותו אמצעי אמר לי בכבדות “הנה משפחה שאוספת את מה שנשאר מהחיים שלה, עצוב”. באמת היה עצוב לראות את זה. ולא – זה לא פגע לו בהרגשת צדקת הדרך, או במחויבותו למשימות הבאות. זה רק חשף את רגישותו. הבריאה. גם אם ביתה של אותה משפחה נהרס בצדק, או בשל צורך מבצעי שאין חולק עליו, וכי נכון היה שיהרס, מותר לכאוב את כאבה. זה לא עושה אותנו פחות פטריוטים. קשה היה לי באחת הנסיעות לשמוע ברדיו שבחברה הכללית נוצרה במערכה סוג של אי-לגיטימציה לדבר על כאבו של האחר.
תודה. קשה לכם לדמיין את ההתגייסות. ע’ – קצין מפקד צוות באחת היחידות הג’ובניקיות שנמצאות בקריה שנותנת שירות חשוב להצלחת המשימה להמון יחידות בצבא ארז לפני שמונה שבועות את הצוות שלו, על ציודו, ופרס אותו בשטח, במפקדה קדמית, עוד במבצע “שובו אחים” שכבר נשכח. הוא וצוותו נתנו שם שירות ליחידות צה”ל שהשתתפו בחיפושים. מיד כשסיימו שם כבר קיבל פקודה לקחת את הצוות שלו, ולפרוס אותו באותה המתכונת אצלנו – אי-שם בדרום, רק חמש דקות מעזה. הוא וחייליו נתנו לנו ארבעה שבועות של כל מה שהיינו צריכים בתחומם. מעולם לא שמענו “לא”, זה לא היה בלקסיקון. כל היממה. הם ישנו ליד המחשבים שלהם, ובצמוד לאמצעי העבודה שלהם. כשהם ישנו. כשהיינו צריכים משהו, או מישהו שהגיע מאחת מיחידות צה”ל – הם קמו. באהבה, בדבקות במשימה. הבוקר – כשהם ניקו וקיפלו את הציוד, אחרי שמונה שבתות שלא היו בבית, הבנתי כמה הם אוהבים את ע’ ואומרים שהולכים לכל מקום בשבילו, אבל ברור גם שבאמת מאמינים במה שעושים. והם לא היחידים – לכולם מגיעה תודה גדולה. תודה גם למי שתמך אחרת – בברכה, מסרון, מזון או תחתון. זה באמת חימם ועדיין מחמם את הלב.
הערכה והערצה. לכל אחד מהלוחמים והמפקדים עשו הכל למען ישובי הדרום והארץ. מי יתן ולא נצטרך עוד את שירותם. ובעיקר – מי ייתן ונשכיל להקים כאן את חברת המופת שתהפוך את הקרבתם לראויה כל-כך, מי ייתן ינדע להשאירם רגועים שאנחנו דואגים לחברה בהיבט האזרחי בזמן שהם דואגים לחברה בהיבט הבטחוני? מי ייתן ונשכיל את הביטחון האישי להכיל גם על הביטחון החברתי, הכלכלי והתעסוקתי? של תושבי הדרום, ובכלל? ובלי קשר – שוב – הערצה והערכה.
באותו הקשר: בעמוד ענן הוצעה הצעת חוק לפיה בישובים בהם פיקוד העורף אסר על קיום פעילות חינוכית, ולמשפחה ישנם ילדים מתחת לגיל 12, יוכל אחד מבני הזוג להעדר ממקום עבודתו, ומשכורתו תשולם למעסיק על-ידי המדינה וממנו לעובד. ועדת השרים לחקיקה אז הפילה את החוק. לפני שבועיים חוק דומה עלה בכנסת, ושוב ועדת השרים התנגדה, וכאשר החוק עלה להצבעה במליאה הסביר נציג הממשלה את דעת הממשלה (=למה להצביע נגד) ויצא מהמליאה לפני המשך הדיון, ולפני שחבר הכנסת מציע ההצעה יוכל להגיב. ההצעה נפלה. זו עוד דרך לנצח בשדה הביטחוני, אולם להביא את החברה להפסד רבתי, לחוסר ביטחון, לאבדון. עוד סימן לתפיסה כלכלית חברתית מעוותת.
גלעד ארדן. גרם לי לפחד אולמרט II. באחד הימים התראיין בבוקר ברדיו ואמר שלדעתו יש לכבוש את התוחמת הצפונית (מרחב אלי-סיני, דוגית וניסנית לשעבר). מדובר בהצעה מאוד חשובה, אולם כשהיא נשמעת מפי שר חבר קבינט (אם אני זוכר נכון), כאשר צה”ל נמצא כבר שלושה ימים עם שתי חטיבות בתוחמת הצפונית, זה מראה על אי-חיבור לפרטים בתהליך קבלת ההחלטות. ולא פרטים מורכבים – מפה. בעוד ששאר חברי הקבינט יצרו בקרב כל אזרח וחייל תחושה שהם עושים תהליך שיקול דעת שלם, עם התחשבות בכלל הפרטים, גלעד ארדן גרם להרגשת אולמרט – קבלת החלטות תוך החלטה מודעת ש”הנתונים לא חשובים”. מפחיד.
ולסיום, וחשוב לזכור – ניצחנו. החמא’ס יצא מוכה כפי שלא הוכה מעולם. מפקדיו, כמעט בכל הדרגים, נעלמו מהשטח עם תחילת המערכה והסתתרו במקום להוביל מסגרותיהם ללוחמה. חלקם נאספו אל אבותיהם. מערך שהם פעלו להכנתו לקרב משך שנים קרס בפני חטיבות צה”ל, והותיר את החמא”ס מופסד, עם הרגשת כישלון, ועם חשש מתגובת העם שלו לממדי ההרס שהוא הביא עליו. בנוסף, הוא לא הצליח להפתיע, בוודאי שלא הפתעה מערכתית. עם כל זה שהתקשורת מוכרת את המנהרות כהפתעה, כמעט לכל המנהרות היה “תיק” ושם (אני מודה שמגוחך) בינואר השנה, לחלקם כבר ביולי 2013. מטבע הדברים התיק לא תמיד כולל ה-כ-ל, מנהרות שנחפרות בסתר זה עסק מסובך לגילוי, אולם אף אחד מהתוואים לא היה בלתי מוכר. היו מקומות (מעטים) בהם היה פיצול לא מוכר, מעין הסתעפות. היה מקומות שחשבנו שיש יותר, והיה פחות. אולי הופתענו מרמת החיבור בין מנהרות בתוך העיירות והערים למנהרות התקפה לישראל, אבל מקיום שתי המערכות לא הופתענו. אפילו החלטת הדרג המדיני להמתין עם הטיפול עד עכשיו, לא בלתי סבירה.