המאבק איננו שלנו, כי שלכם הוא

שלום!

במוצאי שבת הקרוב יגיעו אלפים מאיתנו לכיכר רבין בכדי להשתתף בעצרת שיש לה קונסנזיוס מלא, מקיר לקיר – עצרת למען החינוך בארץ. כמעט חודש המורים בארץ שובתים והמדינה כדרכה הולכת. נדמה כי לאיש זה לא מפריע. חודש בו חלה עלייה של 60 אחוז בפשיעת הנוער. חודש בו אלפי תלמידים לא זכו ללימודים להם הם זכאים. חודש בו 600 אלף תלמידים הסתובבו ללא מעש.

המאבק הוא לא רק על שכר, אלא גם על תנאים ללימודים, גודל הכיתות, שעות הוראה ועוד. כן, גם על שכר. אין סיבה שמורה, שהחוליה שהוא מקיים בחברה קריטית, יסתכר שכר זעום, שאינו יכול לקיים משפחה בכבוד.

לא נעים לנו לומר זאת, אבל המאבק הזה הוא גם כוללני יותר – בימים האלה שאפילו החינוך עושה דרכו בצעדי ענק לעבר הפרטה, הגיע הזמן לומר עד-כאן. לומר לכולם שהחינוך ישאר ציבורי. ברור שפקידי האוצר היו מעדיפים גם את המערכת הזאת להפריט, להקטין עוד את המנגנון הציבורי, אבל לנו, למרבית האנשים בארץ הזאת, יש אינטרס אחר. אינטרס שמערכת החינוך הממלכתית-ציבורית תמשיך להתקיים. הרי ברור שמבחינה תקציבית עדיף היה לו החינוך היה מסיים כבר את תהליך ההפרטה שבחלומותיהם של פקידי האוצר אף עדיף אילו במקום מורים היו נשכרים עובדי קבלן, עדיף זרים, אבל המצב לא כזה. החינוך טרם הופרט וניתן לשנות את המצב. ניתן לומר – עד כאן, זה הקו האדום שלנו, את המערכות החיוניות הללו כבר אנחנו לא מסכימים למכור לאיש.

לא בחרתי להיות מורה מתוך אין-ברירה. להיפך, אני הולך למקצוע ההוראה והחינוך מתוך בחירה חופשית, אפילו שיש לי אפשרויות רבות נוספות. אני הולך לשם כי אני באמת מאמין בזה, באמת חושב שאפשר לעשות בחינוך ולשנות, באמת מרגיש כי העתיד שלנו טמון במערכת הזאת. כך גם לא מעט מחברי הסטודנטים להוראה שבשבועות האחרונים מצטרפים לא-פעם למורים במאבקם. מצטרפים כי באמת חשוב לנו שבכיתות יהיה אפשר ללמד טוב יותר, להשקיע יותר בתלמידים, להסתכל כל שיעור לפחות מ-40 חברים בעיניים. וכן, אנחנו לא מתביישים לומר, כדי שהבחירה במקצוע הזה תהיה אפשרית יותר, שיהיה אפשר לחזור בכבוד הביתה.

שבוע שעבר, בהפגנה מול בית הדין הארצי לעבודה כבר ראיתי כמה י”בניקים, חלקם חניכים שלי לשעבר, שבאו לתמוך. זה חשוב. בסופו של דבר, רק לחץ ציבורי יעזור. ברור למקבלי ההחלטות כי פתיחת התקציב כרגע תביא לצורך בשינוי מהותי בסדר העדיפויות הלאומי, ולכן הם מעדיפים להתעלם, להתנדף, אפילו לא להיפגש לשיחה קצרה. רק לחץ ציבורי יגרום להם להבין שלמשבר הנוכחי יש רק פתרון אחד – התערבות משמעותית והקצאת משאבים מספקים לשעות הוראה, הקטנת כיתות, וכן – גם שכר למורים.

קשה לי לבוא בבקשות, אבל הפעם אני מרגיש כי אינני מבקש, לפחות לא לעצמי. המאבק הזה הוא למען העתיד של כולנו. שלכם כתלמידים כיום, של אחיכם כתלמידים מחר, של ילדינו. במוצאי שבת, אנחנו מקווים להיות כמה עשרות אלפי אנשים בכיכר, זה יעבוד רק איתכם, אם כל אחד ידאג לבוא ולהביא עימו גם הורה אחד, אח אחד, ושני חברים. תרימו טלפונים, תארגנו חברים, דברו עם רכזים בתנועה, מד”בים, הורים. בואו בהמוניכם. זה חשוב לעתיד של כולנו.

בכל שאלה, תהיה, בעיה, הבהרה אתם מוזמנים לטלפן אלי או לפנות מיילית. אני כאן.

שלכם תמיד,

גל

(פורסם: 11/11/2007)

This entry was posted in על סדר היום. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *