תמיד יהיה שם איזה שיר ברקע. איזה רדיו פתוח או חבר שבדיוק שר כשזה קרה. ככה זה, יש שירים מסויימים שמקבלים פינה חמה בזיכרון, מחוברים לאיזה שבב סיפור מחיינו. מאותו יום, פעם הבאה שנשמע אותם ברדיו נחייך, נתעצב או נבכה. לפעמים אפילו שיר שמח מאוד נהיה עצוב מאוד בשבילנו, והפוך. זר לא יבין זאת.
1. “אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא” – זה היה באיזה יום מיוחד ב”בית ברחוב חיים”. יום האם, יום האהבה, ערב חנוכה – אני לא בדיוק זוכר מה. אבל חגגנו. אחרי אכילה רבה, משחקים כאלה ואחרים ועוד שטויות כיד הדמיון הטובה עמד להסתיים הערב. ואז ס’ החליטה שהיא שרה שיר לפלורה – אם הבית. “אין אהבה בעולם, כמו אהבה של אמא”. בקול הפעמונים שאלפי סיגריות והמון לילות במקומות כאלה ואחרים לא שרטו היא שרה לפלורה את מילות האהבה שלה. את השיר של אמא היא שרה לאם הבית, הדמות החשובה ביותר בחייה אולי, הדמות שהרבה יותר רלוונטית לחייה מאמה.
חיפה, 2000.
2. זה היה ביוני 2004. אחרי אזכרה בדרום הרחוק. ההורים של כרמל, ידידה טובה, לקחו אותנו אליהם הביתה, שנחכה שם לאוטובוס לצפון. בסביבות רבע לאחת בלילה הם הקפיצו אותנו לצומת של חצבה. עמדנו שם אריק, איתי ואני. שלושה מושבניקים עומדים ומחכים לאוטובוס. אני מחליט שעד שיגיע האוטובוס אני מרים את היד. אחרי כמה דקות עובר אוטובוס פרטי ועוצר אחרי כמה עשרות מטרים. אנחנו רצים אליו והוא אומר לנו לעלות ושהוא מגיע לבאר-שבע. על האוטובוס היו משהו כמו 15 חיילים. בפניהם (על-אף שרובם ישנו) היה ניכר מאין באו. אחרי כמה דקות הבנו שהם בדרך חזרה מאזכרת ה-30 של אידרון עמר שנפל בשבוע הנגמשים המתפוצצים. ישבתי קרוב לנהג ודיבנו. הוא היה עצוב וסיפר שהוא תמיד מסיע את הצוות הזה ועכשיו הכל שבור. הוא הוציא לי ערימות של כיבוד שהכין להם ודרש שגם אתכבד. כשהגענו לבאר-שבע הוא אמר לי להמשיך איתו לצומת קסטינה כי הוא גר בקרית-מלאכי ומקסטינה זה ממש קרוב למושב בו תכננתי לישון. אחרי כמה דקות של נסיעה, באוטובוס ריק עם נהג כמעט בוכה, החל להתנגן ברדיו השיר “אחרי הכל את שיר”. פתאום שם הקשבתי למילים שנצרבו כל-כך, “אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה, אבל את שיר קיים…”.
כביש 40, מצפון לבאר-שבע, קיץ 2004.
3. בבית ספר סמוך לזה שלמדתי בו הייתה תחנת רדיו. יצא לי להיות שם שעות רבות מחיי. אנשים כינו אותי שם “הדסק לנושאים כבדים במיוחד”. וכך היה. בשנת-שרות התקשרה אלי הרכזת שלי בתחנת הרדיו וסיפרה לי שביום השנה לאסון המסוקים (שקרה בצמוד לבית-הספר בו למדתי) מתוכנן יום שידורים מיוחד שילווה את יום העיון השנתי לזכר אסון המסוקים שהיה בבית הספר. אחד הדברים שעשינו באותו היום זה לתת לכל נציג משפחה לדבר איזה דקה וחצי על יקירו שהלך ואז להקדיש לו שיר. באחת מ-73 ההקלטות לאותו משדר דיבר הבן של ויטלי רדינסקי, שהיה ד”ר. הילד ביום האסון היה בן 5, כשדיברנו איתו היה גדול בכמה שנים. בהקלטה סיפר שכל יום אביו היה חוזר מהאולפן ומציג בפניו את ידיעותיו החדשות בעברית. “בערב לפני שחזר לצבא אבא חזר מהאולפן וסיפר לי כי למד את השיר הראשון שלו בעברית, ושר לי אותו. השיר היה לאבא שלי יש סולם, וזה השיר שאני רוצה להקדיש לו”. אז פיידתי פנימה את השיר, כשהתנגנו השורות של “ורק בגללי הוא האבא שלי כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי” לא נשארו עיניים יבשות בצד השני של הזכוכית.
אולפן רדיו קול הגליל העליון, פברואר 2001
4. מרץ-אפריל 2002. ידידה טובה שלי בשנת-שרות בארה”ביה ואני בצבא. השיר שהתנגן כל אותה התקופה ברדיו הוא הקאבר של בנות בראון ל”לא קלה דרכנו”. התקופה – תקופת חומת מגן. כל פעם שדיברת עם הבית גילית שהשמועות על מה שקורה נוראיות עוד יותר מהמציאות. והמציאות – גם היא לא הייתה משהו. וכל אותו הזמן ברדיו התנגן השיר הזה. על נייר צהוב שירבטתי את המילים ממה ששמעתי ברדיו ושלחתי לה, שתרגיש קצת פחות רחוקה…
מרץ-אפריל 2002, אי שם בארץ.
5. הימים – ימי לבנון הראשונה. 2000. אחד מבוגרי בית הספר מתפוצץ בגלגלית, סמ”ר צחי מלכה. מהדשא של ההפסקה בבית הספר רואים את פטריית הפיצוץ, כפעמים רבות. שעתיים אחרי זה כבר כולם יודעים שהיה שם מישהו מהאזור. בחמש כבר כולם ידעו מי. בשמונה כבר הכל הותר לפירסום. ביום לאחר מכן, כבנוהל של שגרה, הגיעו חבריו לשכבה לבית הספר. הסתגרתי עם כמה מהם באולפן לעשרים ומשהו דקות, שאחר-כך ערכתי ל-5. הם סיפרו, דיברו, שיתפו והחליטו מראש שבסוף הראיון המשותף הם רוצים שננגן את The show must go on של קווין. בעריכה המשפט שחתם את הראיון היה של אחת מחברותיו “גם אתה תסיים י”ב עוד כמה חודשים, ותגיד משפטים ציניים בצילומים על הבמה שעל המדשאה של בית הספר, וגם אתה תחזור לכאן אחרי כמה חודשים ותראה את חבריך לשכבה בוכים על אותה מדשאה”. בסוף הבוכים הכנסתי את השיר. ראו שהבחירה בשיר הייתה להם חשובה.
The show must go on, פברואר 2000, הצפון הרחוק.
6. הפעם הראשונה שאתה עושה פאדיחה גדולה תמיד קשה. אתה סוחב אותה לתמיד, חולם עליה בלילות. הפעם השניה תמיד קלה יותר. חושבים עליה הרבה, אבל לחלומות היא לא נכנסת. בפעם השלישית כבר לומדים להגיד, בצער אמיתי אך מכונס, “shit happends”. זה אולי גם קשור לגיל. טעות בגיל 20 ובגיל 24 קצת שונה. הראשונה שלי הייתה בסביבות גיל 20. עד היום כל שניה ממנה חרוטה לי בזיכרון, לעיתים חוזרת בלילות, כל יום עולה בזכרונות. אבל המשכתי. אי-שם במלחמה עשינו טעות נוראית, אך כזו שבאמת יכולה לקרות במלחמה. “עשינו” זה בין היתר הרבה אני, הרבה עוד 2-3 אנשים וקצת, וגם זה לא באמת, י’. שהייתה חיילת מדהימה, ועד היום היא ילדה מדהימה, אז בערך בת 20. ביום שאחרי הגיעה למילואים ישר מנתב”ג עוד מילואימניקית שלנו. היא שאלה איך זה בדיוק קרה, עניתי, שאלה מה עושים עם זה, עניתי ש”בדיוק כמו בתחקירים של כשהיינו חיילים ב…. רק שכאן אף-אחד חוץ ממני לא מרגיש עם זה רע”. באותה שניה י’, ששמעה את השיחה, הסתובבה ואמרה “אני מאתמול מרגישה ממש רע עם זה, בשעתיים שלי בלילה לא ישנתי בגלל זה”. זה מסוג הרגעים שחוץ מלחבק, להגיד “י’, יהיה בסדר, זה מלחמה ובמלחמה…”, אין לך יותר מדי מה לעשות. אתה רק בוכה פנימה לדקה כי אתה מבין שגם היא הולכת מעכשיו לעד עם אותה “חבילה” שאתה הולך איתה כבר שנים. ואחרי דקה חוזרים לעבוד רגיל, כי בחוץ – המלחמה נמשכת. בראש השנה שאחרי המלחמה הלכתי לערב שירה ובו מישהי ששרה את “אדבר איתך”: “…כשאתה עייף עד מוות / לא נרדם בחשכה / בשעה שסיוטיך / מרדפים חלומותיך / אשאר איתך… כשאראה, או כשתאמר לי / חרש, חרישי / כי מתיך מתקבצים / גם אני ארכין ראשי…”. שמעתי אותה שרה לאהובה וחשבתי על י’. על מתיה שעליהם היא מספרת, כשם שאני מספר על תמר ומתן וחברים ועל מתיה שעליהם היא לא מספרת, וגם הם מרפדים חלומותיה כשם שאני לא מספר על מֵתַי חסרי השמות והפנים (ויש להם שמות ופנים, ואני אפילו יודע אותם, אך משתדל להתעלם). וברור לי שאמא שלה, כאימא שלי, לא יודעת על מתיה האחרים, על סיוטיה, על מקור הלבנות שבשערותיה וברור לי עוד יותר שעליהם היא גם לפעמים חושבת. אני יודע זאת כי עד היום, בכל שיחה שיש לנו, בלי שאני מעלה את הנושא בכלל, בלי שאנחנו מדברים קשור אליו, אפילו בתגובה ל”איך היה בהדרכה בארה”ב”, היא מזכירה את אותו הרגע בקיץ ההוא, שבו הבנו (שוב) כי טעינו…
אדבר איתך / ראש השנה של סוף 2006, בבוביזמר.
ישנם עוד כמה שירים כמו “זה קורה” של אריק לביא וקראוס וכו’, פשוט עליהם אין לי כוח לכתוב ואני רוצה ללכת לישון כבר.
(פורסם: 3/1/2008)