“…חייבים לצרף יותר צעירים למורשת הציונית ולקיים משיכה מתמדת של הזדהות עם עם ישראל וארץ ישראל […] הדבר הפשוט ביותר שהכרנו אותו ולא נס ליחו: לחבר את קרקע המציאות שלנו דרך הרגליים. להכיר את הארץ. לטייל בה. לי ברור שאם תטיילו בארץ תוכלו להתחבר למורשת. אני מתכוון להציג בפני הממשלה תוכנית עבודה שתשנה את הנצחת אתרי מורשת. אנחנו הולכים לשמר אתרים ארכיאולוגים, מוזיאונים, תשתיות ארכיוניות, תמונות סרטים ספרים. נהפוך אותם לנגישים לכל בית וילד. אני רוצה שתחשבו על בילוי משפחתי עם ילדים באחד האתרים הללו. התוכנית שאנחנו מדברים עליה תמומן בכסף ממשלתי למשך חמש שנים. תחצה שורה ארוכה של פרויקטים, רשויות והיא מהווה צעד ראשון למחויבות שלנו להפיח חיים חדשים בהוויה הישראלית […] לאחרונה קראנו באחד המחקרים שבעלי המוטיבציה הגבוהה לשירות צבאי הם אלה שמטיילים בארץ. שביל ישראל נחנוך עוד שני שבילים: השביל ההיסטורי – שיחבר בין עשרות אתרים ארכיאולוגים בישראל. השני: שביל החוויה הישראלית – מוזיאון ארצי ישראל חי שיחבר בעשרות תחנות בישוב היהודי והציוני…“
[מדברי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, פברואר 2010]
פעם, מדריכים בחוגי-סיור היו מוצאים לכל טיול אח גדול מהצבא שיבוא ללוות את הטיול עם החניכים. כשזה נאסר, הלכו המדריכים, התנדבו במשמר האזרחי ושאלו שם נשקים לטיולים, כדי להמשיך לחנך, להמשיך להצעיד את החניכים בשבילי הארץ. היום גם זה נאסר, והברירה היחידה היא לשלם לחברות האבטחה 1500 ש”ח לטיול של יום וחצי. המשמעות: חוגי סיור כבר לא מטיילים בשבילים, וגם טיולי תנועות הנוער האחרות התייקרו.
איש לא מפקפק בהנחה שבטחונם ובטיחותם של הנערים המטיילים הוא ערך עליון. איש גם לא מפקפק בכך שהחינוך לאהבת הארץ “דרך הרגליים” הוא משמעותי, חשוב מאין כמותו, וכמעט ללא תחליף. אפילו ראש הממשלה מסכים עם זה. למרות זאת, החל ממרץ 2009 חוגי סיור כמעט ואינם יכולים לטייל ולשמור על החוק במקביל. במשרד לבטחון פנים החליטו לאסור ליווי טיולים על-ידי מדריכים באמצעות נשק של המשמר האזרחי, והחלופה היחידה שנותרה – שכירת מלווה בנשק מחברות כוח האדם המתמחות באבטחה.
בחוגי סיור, כמו גם במספר גופי חינוך נוספים, תמיד טיילו בקבוצות קטנות המונות חמישה-עשר עד עשרים בני נוער. כך כל חניך זכה בחוויית שטח אחרת: למד לנווט בקבוצה קטנה, בישל ארוחת ערב על מדורה בלילה, היה אנוס לעזור כל העת לחבריו ולהעזר בהם כי בקבוצה קטנה לא ניתן “לצלול”, והיה מקבל הסבר אינטימי כמעט על כל אבן, הר, ח’רבה, עץ, שממית, ופיסת היסטוריה בכל מקום בארץ. לא בכדי בוגרים רבים של חוגי סיור נמצאים באופן משמעותי בשורות יחידות עילית בצה”ל, ובוגרות רבות ביחידות לוחמות שונות ומשרתות כמדריכות ניווט ביחידות שונות. המפעל הזה משך שנים התאפשר בשל עלויות נמוכות: מדריכים “אמוניים” מאוד המבצעים תפקידם במשכורת “דמי-כיס” כמעט, נסיעות רבות בתחבורה ציבורית, קניית אוכל קבוצית בסופר-מרקט לפני כל טיול על-ידי החניכים, וכן – גם אבטחה עצמית באמצעות חברים חיילים בעבר הרחוק, ובאמצעות התנדבות ושאילת נשק במשמר האזרחי בעבר הקרוב יותר.
ממרץ 2009 המציאות השתנתה והחלופות שנותרו מצומצמות מאוד: להפסיק לטייל, להפר חוק ולטייל בלי אבטחה, לאחד מספר קבוצות וללכת כ”שרוך” ובכך לוותר על ההיכרות האינטימית עם השטח והארץ, או לגלגל את עלויות האבטחה הבלתי סבירות על החניכים. מיותר לציין, הבחירה באפשרות האחרונה למעשה מדירה חניכים רבים מחוגי-הסיור. בגלל שאיש איננו רוצה להפר חוק, בפועל חוגים רבים חדלו מלהתקיים. אין למדריכים בחוגי-סיור בעיה להמשיך ולהתנדב במשמר האזרחי, אין להם בעיה להיות כפופים למשטר מטווחים ואימונים תדיר יותר, אולם הפתרון הנוכחי, בפועל, משמעו להפסיק לטייל. קשה להתחמק מהמחשבה שאולי על-מנת לעזור למספר בעלי חברות כוח אדם העוסקות באבטחה (ואגב, מעבירות פרוטות למאבטחים בפועל), ועל-מנת לעזור לבעלי החברות שזכו במכרז “להכשרת מאבטחי טיולים” (כולם קצינים בכירים לשעבר במשטרה שמכירים את הגורמים שהביאו לשינוי התקנות כך שבמקרה תטבנה עימם), נפסיק לחנך לאהבת הארץ בדרך שאנחנו כל-כך מכירים ומוקירים.
מצורפים:
- שאילתא שהגיש חבר הכנסת זבולון אורלב בנידון, ותשובת השר לבטחון פנים.
- מכתב מחבר-הכנסת חיים אורון לשר לבטחון פנים לשעבר בנידון.
- מכתב שלי לשר החינוך חה”כ גדעון סער (נותר ללא מענה, עדיין).
אנחנו לא הרפנו, אל תרפו גם אתם. שלחו מכתבים לכל מי שאפשר, לחברים שאתם שלחתם לכנסת, לשרים שאתם מאמינים בהם. שלחו פקסים. שלחו מיילים.
רואים כמה אתה צעיר… בעבר הקצת יותר רחוק היינו מקבלים נשק מהמשטרה, ולמחנות הצבא היה מקצה טירונים ללוות. גם כשהגענו למצב שצריך להתנדב למשמר האזרחי היה סקנדל, במידה רבה כי ראינו את קצה המדרון החלקלק כבר אז.