“לא תסגיר עבד אל-אדניו…”

“לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו.  | עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ; לֹא, תּוֹנֶנּוּ”

(דברים כג 27-28)

בסוף שנת 1943 הגיעה סבתי ומשפחתה לגבול צרפת-שוויץ. היא ניסתה להסתנן מבעד לגבול הסגור, ופעמים ניסתה גם לעבור במעבר הגבול ה”מוסדר”. בכל הפעמים נדחתה והוחזרה אל צרפת הכבושה. בצרפת הכבושה לעיתים נתפסה וברחה, כל פעם בדרך אחרת, אל אנשים טובים מתחלפים שהחביאוה. פעם נתפס הכומר שניסה להעביר אותם את הגבול, שכמה פעמים הצליח לארגן להם מקומות מסתור, ובדרך לא דרך נמלט וחזר לסכן חייו ולנסות לעזור. בסוף 2005, כשהוא בן 96, יצא לי לפגוש אותו בביתו. בכל בריחה, בכל ניסיון להינצל, נשארה פחות ופחות מ”משפחתה” ויותר ויותר צער.

ביוני 1977, חודש לאחר שניצח בבחירות, החליט ראש הממשלה מנחם בגין לתת מקלט ל-179 פליטים מויאטנם שספינתם היטלטלה בלב ים לאחר שאף מדינה לא הסכימה להם להגיע לחופיה, והם נימשו על-ידי ספינה ישראלית. הוא הסביר כי זכר פליטי השואה המיטלטלים בלב ים היה זכור לו, והביא אותו להחלטה. רובם עזבו מאז את ישראל, מיעוטם נשארו כאן, חלקם התגיירו. בניהם של אלה שנשארו כאן שירתו כמו כולם בצבא. כזאת אז היתה המנהיגות בארץ – כזאת שבודקת מהו המעט שהיא יכולה לעשות, ולא מהם התירוצים האפשריים לאי-עשיה. כזאת שעושה את שביכולתה, ולגבי שאינו ביכולתה זועקת את הזעקה הבין-לאומית.

מאז 2003 מתנהל בחבל ארץ במערב סודן, בדרפור, רצח-עם. מיליציות הגי’נג’וויד, המופעלות על-ידי שירותי המודיעין של ממשלת סודן, פושטות על כפרים, ובהם אונסות, רוצחות ושורפות את כל הנקרה בדרכם. מ-2003 עד אפריל 2007 נרצחו על-פי הערכות כ-450,000 איש. כ-3.5 מליון נוספים ברחו מחבל הארץ, בעיקר לצ’ד.

במדינות רבות נסגרו הגבולות. במצרים חודד החוק המטיל עונש מוות על הסתננות, ואף מומש מספר לא מבוטל של פעמים. לעולם ה”מערבי” נוח “לשתוק”. להתעלם מהבעיה ה”רחוקה”. בדיוק כשם שבקיץ 1994 היה נוח להתעלם מרציחתם של מליון רואנדים בתוך 100 ימים באמצעות מאצ’טות (סרט מומלץ: “מלון רואנדה”). בדיוק כשם שהיה נוח להתעלם, נו, אתם יודעים, מהדבר הזה שם באירופה לפני 60 שנה.

בימים אלה מגיע לגבולנו הדרום-מערבי קילוח דק של פליטים מהתופת. כאלה שברחו ושבו וברחו, עד שהגיעו לחוף מבטחים. וכשבימים האלה אין מלך בישראל, איש לא קם ואומר: “כך וכך אנו יכולים לעשות, מעבר לזה אנו נושאים את צעקתנו-צעקתם”. במקום להחליט כמה כן אפשר, ובאיזה תנאים, ולכמה זמן, ובהמשך לאן, אנו עסוקים בלחוקק את “חוק ההסתננות” ובלהסביר בתירוצים (אמיתיים, לא בציניות) למה אנו לא יכולים. בחוק אנו מגדירים עונש של 5 שנות מאסר וגירוש למי שיסתנן מבעד לגבול שלא במעבר גבול שכידוע “בהסתננות יש ממד של חומרה רבה יותר, שכן ההנחה היא שמי שמסתנן מעבר לגבולות החוקיים של המדינה עושה זאת במטרה להזיק” (מתוך לשון הצעת החוק), וכי הרי ידוע לכולם שפליט שיגיע למעבר הגבול המוסדר יוכל להיכנס. אהה. כמובן, גם ש”הסעיף המוצע קובע עבירה כללית החלה על כל מסתנן בלא אבחנה לגבי זהותו או לגבי הכוונה שלשמה הסתנן לישראל והיא חלה על מסתננים לישראל בין שיש רקע ביטחוני להסתננותם ובין שלא” (שוב, מתוך לשון הצעת החוק). במילים אחרות – לא ממש מעניין אותנו אם אתה מהגר עבודה או פליט שנמלט בעור שיניו מרצח העם.

בכדי שחס וחלילה לא יהיה קל לפושע המסתנן, הקפדנו להוסיף ללשון החוק כי “המסייע למי שעבר עבירה לפי חוק זה, כדי להקל על הסתננותו או על שהותו שלא כדין בישראל, עונשו כעונש שנקבע בשל ביצועה העיקרי של העבירה“. הבאת בגדים או תנור חימום למקלט של פליטים? מעתה אתה זכאי לקבל 5 שנים בכלא. הרי חשוב למנוע את קיומם של צדיקים בסדום.

שלא יובן לא נכון, אני מגדולי המאמינים בישראל כמדינה יהודית. מגדולי המאמינים בישראל שזכות קיומה היחיד הוא כמדינה יהודית. אך מדינה יהודית היא גם כזאת המושתת על ערכים יהודיים, על אמות המוסר והצדק של דור הנביאים. המושתת על חמלה, הזוכרת. ברור לי שישראל לא יכולה לקלוט את כל פליטי דרפור, וגם לא עשירית מהם. היא כן יכולה להתייחס בחמלה לאותם אלה שכבר עברו את חצי אפריקה על חוקיה הנוקשים והגיעו לכאן כדי להתדפק על דלתה. להתייחס בחמלה זה לא אומר לקבל בזרועות פתוחות, אבל גם לא להסגיר “אל-אדוניו” השואפים להורגו. היא כן יכולה להגיד מה וכמה היא יכולה לעשות, ולזעוק את זעקת היתר.

את הפוסט הזה התחלתי בציטוט מספר דברים, בציטוט של מצוות “עשה” ברורה. אולי כדאי גם שאיזה מפלגה “דתית” תמחה נגד החוק החדש המוצע, חוק שהוא בעיקר אנטי-יהודי, ולא רק נגד פתיחת חניונים? אולי.

ולגבי הכומר שהציל את סבתי, כנראה שלפי החוק החדש, בישראל בשנת 2009, הוא היה נכנס לכלא ל-5 שנים. אבל נו, מילא, הוא הרי היה קונה את זה אז בשמחה…

(פורסם: 9/7/2009)

This entry was posted in בלוג. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *