שלום לכולם,
מקריאת חומר קריאת החובה ל-1/9/2014 עולה שאלה עקרונית: האם ניתן להסכים עם אמירתו הברורה של בספרו של הילברג על כך שהיודנרט היו רק מנגנון משתף פעולה עם הנאצים וכלי בידיהם.
חוו דעתכם על סוגיה זו, על פני 200 מילים תוך שימוש בחומר הקריאה (ולהביא שני מראי-מקום לפחות!). ניתן להשתמש בכל סוגי חומר הקריאה (מאמרים, מקורות ראשוניים וכו'). ניתן ואף רצוי להתדיין עם הכותבים לפניכם!
היסטוריה היא סיפור, סיפור של אנשים, של מקומות, של אירועים, ריחות וטעמים, כמו כל סיפור ניתן לספרו בדרכים שונות ומגוונות: באמצעות ספר היסטוריה, רומן, שירה, מחזה, סרט, קומיקס, שיעור היסטוריה והצגה.
השנה במסגרת רצוננו שתחוו למידה משמעותית וחוויתית בחרנו את דרך ההצגה.
על הבמה – ההיסטוריה וביתר דיוק ההיסטוריה של 1945-1933, התקופה שבה פקדו את העולם ואת עמנו אירועים הרי גורל, שבמרכזם אנשים, בחירות, דילמות והחלטות. את כל אלה נעלה על הבמה. השחקנים, התלבושות, התפאורה, התאורה, האיפור ושאר המרכיבים הבונים את עולמן של דמויות היסטוריות תביאו אתם.
ההיסטוריה היא סיפור טוב והבחינה שלכם תהיה על לספר אותו בדרך ההצגה. בדרך זו כל אחד ואחת מכם יכול להביא את עולמו, את היצירתיות שבו ואת כשרונותיו החבויים ולבטא עצמו שלא באמצעות דף מחברת ועט.
במטלותיכם יהיה משקל להכל: לבחירת התפאורה ההיסטורית, לבחירת הלבוש ההיסטורי, לדברים שיעשו ויאמרו הדמויות וכל זה בהתבסס על חומרי למידה שאנו נספק לכם ותוכלו גם להוסיף בעצמכם.
שלא כשאר בתי הספר, לא תבחנו על נושא טוטליטריות ושואה בבחינת בגרות חיצונית, תכנית זו שאנו מביאים לפניכם מחליפה את בחינת הבגרות.
1. נוכחות מלאה בשיעורים.
2. קריאת חומרי הקריאה הכתוב מטה במועד הכתוב.
3. ביצוע בוחן על חומר הקריאה במועד הכתוב.
4. כתיבת עמדה בת 200 מילים על חומר הקריאה באתר במועד הכתוב. (העמדה חייבת לכלול שתי הפניות לחומר הקריאה).
5. ביצוע שלוש מטלות שנתיות במועד הכתוב.
6. ביצוע מסכם שכבתי.
במהלך המחצית:
4 בחנים על חומר קריאה (2 נקודות כל אחד)
4 הצגות עמדה באתר על סמך חומר הקריאה (2 נקודות כל אחת)
3 מטלות הגשה סימסטריאליות (8 נקודות כל אחת)
סה"כ: 40 נקודות
מטלת ביצוע מסכם – 60 נקודות:
תלקיט – 15 נקודות
הצגה – 30 נקודות
ראיון מסכם – 15 נקודות
החומר לקריאה יופיע תמיד תחת "חומר קריאה" בעמוד היסטור-י"א. הוא יכלול מקורות ראשוניים, עמודים לקריאה בספר הלימוד, עמודים ממאמר מחקרי או ספר מחקר, קטעים מספרות יפה או מחזות.
בהצלחה!
להלן חומר הקריאה עד לתאריך 23/10/2014.
שימו לב: אחרי הקריאה יש לבצע את מטלת התגובה ומטלת הבוחן הקשורות לחומר הקריאה!
נושאי הקריאה:
# המדיניות כלפי היהודים בגרמניה בשנים 1933-1939.
# המדיניות נגד יהודי פולין עד 1941 כולל גטואיזציה והתמודדות ההנהגה היהודית עם מדיניות זו.
עמודי קריאה בספר הלימוד:
157-168 – יהודי גרמניה
189-204 – יהודי פולין
קטעי מקור:
עדותה של מליטה משמאן שכנערה היתה חברה בנוער-ההיטלראי (החל בפיסקה השניה בעמוד הראשון).
עמודי תעודות מתוך הספר "השואה בתיעוד"
מאמר מחקרי:
ב-19/7/48 הכריז האו"ם על הפוגה שניה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד אוקטובר אותה השנה. במהלך ההפוגה ניסה ברנדוט להמשיך ולתווך בין הצדדים במטרה להשיג הסדר מוסכם. באמצע ספטמבר הגיש ברנדוט את הצעתו לאו"ם, אולם הוא נרצח יום לאחר מכן בידי קבוצה קיצונית של אנשי לח"י. חודש אחרי הרצח חודשו הקרבות.
ישראל מימשה בתום הפסקת האש מספר מבצעים גדולים לשינוי המציאות בשטח כך שיובטחו גבולותיה של ישראל, יושג רצף טריטוריאלי, ויסולקו צבאות ערב מתחומה. במבצעים אלה חובר הנגב למדינת ישראל, נכבש הגליל העליון ואף חלקים קטנים בדרום-לבנון, סולק הצבא המצרי עד קו הגבול הבין-לאומי, וכן נכבשה הערבה עד אילת.
שימו לב לשתי המפות למעלה: הימנית של הסכמי-שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, והשמאלית של תכנית החלוקה של אונסקו"פ (1947). ניתן לראות כי קרבות עשרת הימים, ובעיקר הקרבות האחרונים במלחמה, יצרו לישראל רצף טריטוריאלי, בניגוד למדינה היהודית המפוצלת לשלשה חלקים שהוצעה בתכנית החלוקה. כמו-כן יש לשים לב לעובדה כי ירושלים נכבשה בידי צבא ירדן וצה"ל, וכך נמנעה הכרזתה כאזור בין-לאומי, כפי שנקבע בתכנית החלוקה.
הסכמי שביתת הנשק:
הצוותים הצבאיים של ישראל ומצרים נפגשים בשטח לצורך הדיון על הסכמי שביתת הנשק.
הסכמי שביתת-נשק הם הסכמים שתפקידם לסיים מצב מלחמתי, מבלי להזדקק לשיחות על נושאים רבים כמו בהסכם שלום. לקראת סיומה של מלחמת העצמאות, שאפו כל הצדדים להגיע להסכמי שביתת נשק, ולעצור את הלחימה. יובהר, מהצד היהודי חתמה מדינת ישראל על ההסכמים, אולם הם נחתמו עם מדינות ערב בלבד, ולא עם ערביי ישראל. ישראל שאפה להגיע להסכמים בגלל שתי סיבות עיקריות: (1) הבנה כי ההישגים הטריטוריאליים שהושגו עד אותו השלב יוכרו על-ידי הקהילה הבין-לאומית אם יחתמו הסכמי שביתת-נשק, וכי מצבה הבין-לאומי של ישראל רגיש וישנה אפשרות שהמשך ההתפשטות של ישראל לא תוכר על ידי העולם, ו-(2)רצון להתמסר למלאכת קליטת העלייה הנרחבת שהחלה. היה ברור לישראל כי המשך השקעת המשאבים וכח האדם במלחמה, יקשה על המשך הקליטה.
מדינות ערב חתרו לחתום על ההסכמים משום שחששו מהמשך התפשטותה של מדינת-ישראל אם לא יוצבו בפניה חסמים בין-לאומיים, ומשום שרצו לסיים את המצב המלחמתי. עיראק לא חתמה על הסכם שביתת-נשק, אולם העבירה את השטחים שכבשה לירדן, שעמה כן נחתם הסכם. עד יולי 1949 נחתמו ארבעת ההסכמים (לבנון, מצרים, ירדן וסוריה), ולמעשה נחלטו הגבולות בין ישראל ושכנותיה, גבולות שהיו בתוקף עד 1967. עליכם לשים לב למפה למעלה, ולהכיר את הגבולות שנוצרו.
בתרשים זה אתם יכולים לראות את חלוקת ירושלים בעקבות הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ואת הבעיות שנוצרו בה.
יש לשים לב לכך שבניגוד לתכנית החלוקה, בה אמורות היו לקום שתי מדינות זו לצד זו, קמה מדינה אחת בלבד, בעוד שתי מדינות ערב השתלטו על שטחים שחלקם היו מיועדים על-פי תכנית החלוקה להקמת המדינה הערבית (ירדן על יהודה ושומרון, מצרים על רצועת עזה).
שימו לב, ירושלים, שבהחלטה 181 נקבע כי תהיה בין-לאומית, הפכה בהסכמים להיות מחולקת בין שתי מדינות: ירדן וישראל. שתי המדינות הסכימו בהסכם למנוע את בינאום העיר. חלוקת ירושלים יצרה שטח מפורז בין המדינות, ועיצבה מחדש את מרקם החיים העירוני. נקודת תורפה נוספת היתה מובלעת הר-הצופים, מובלעת ישראלית שנמצאת בתוך השטח הירדני, שהנסיעה אליו ואבטחתו היו מורכבים ומסוכנים. הסדרי הגישה למקומות הקדושים היו אף הם לנקודת תורפה בהסכמים, והלכה-למעשה נותרו המקומות הקדושים בלתי-נגישים לישראלים, עד 1967. צה"ל נסג בעקבות ההסכם עם לבנון מהשטחים שכבש בתוך לבנון, והתייצב על הגבול הבין-לאומי. חתימת ההסכמים הביאה למעשה לסיומה של מלחמת העצמאות.
על-אף שמועד סיום ההפוגה נקבע ל-9 ביולי, ביקש הצבא המצרי להפתיע את צה"ל בעודו מקיים את ההפוגה, ולכן פתח במתקפה כבר בשמונה ביולי. צה"ל פתח בתקיפה בשלוש החזיתות על-פי המועד המוסכם. מפקדי צה"ל קיוו כי מתקפות אלה יכריעו את הצבאות היריבים וישימו קץ למלחמה, אולם זו נמשכה עוד זמן רב. עשרה ימים לאחר מכן, ב-18/7, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להכריז על הפוגה שניה.
בקרבות עשרת הימים בלט העדר שיתוף פעולה ותיאום בין הצבאות הערביים אף יותר מבימי הפלישה, ובנסיבות אלה יכול היה צה"ל להפיק את מרב התועלת מאחדות הפיקוד שלו, מקווי התעבורה הפנימיים ומהעדיפות בכוח אדם.
תוצאות קרבות עשרת הימים בחזית הצפון:
בחזית הצפון נכבש בעשרת הימים (מבצע "דקל") מרחב הגליל המערבי לבד מרצועת החוף שהיתה כבר בשליטה ישראלית עוד טרם קרבות אלו, וכן נכבש מרחב הרי נצרת. במרחבים שנכבשו ישובים ערבים רבים. נצרת אף היא נכבשה. תושבי הישובים הנכבשים הורשו להישאר. מהאזורים שנכבשו הורחקו כוחות צבא המתנדבים של קאוקג'י.
תוצאות קרבות עשרת הימים בחזית המזרח:
בחזית המרכז נערכו הקרבות נגד הלגיון הירדני. מטרת הקרבות במרכז היתה להרחיק את כוחות הלגיון ממרכז הארץ ובכך למנוע את סכנת ביתור הארץ, וכן לפרוץ דרך לירושלים ולכבוש את השטחים השולטים עליה. לוד ורמלה נכבשו במסגרת "מבצע דני" ולראשונה בתולדות צה"ל אנשיו הונחו לגרש כ-60,000 מתושבי ערים אלה. יש לשים לב לכך שלוד ורמלה לא היו חלק מהמדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה של 29/11/47, אולם לאור מיקומן האסטרטגי והרגיש הוחלט לכובשן. צה"ל לא כבש בקרבות עשרת הימים את לטרון ואת שער-הגיא, והדרך העיקרית לירושלים נותרה חסומה, על-אף קיומה של "דרך בורמה" שנפרצה מספר חודשים קודם לכן.
תוצאות קרבות עשרת הימים בחזית הדרום:
בקווים אדומים - מיקומי הצבא המצרי בתום הקרבות. ניתן לראות כי ישובי הנגב תחת מצור הצבא המצרי.
בטרם קרבות עשרת הימים, היו המצרים ערוכים בשתי רצועות אורך – אחת לאורך החוף מרצועת עזה צפונה עד אסדוד, ושניה ממרכז הנגב דרך באר-שבע וחברון עד בית-לחם, וברצועת רוחב אחת שחיברה את שתיהן מאזור מג'דל (אשקלון של היום) לבית-גוברין. הערכותם זו של המצרים יצרה ניתוק בין מדינת ישראל ועשרים הישובים היהודים בנגב. מטרת הצבא המצרי היתה להרחיב את הטריז ולהגביר את בידוד הישובים בנגב.
מולו יצא צה"ל ל"מבצע אנ-פר" שמטרתו היתה לבתק את הרצועה המצרית הרוחבית ובכך לאפשר את קיום נקודות הישוב בנגב, לנתק את המאמצים של הצבא המצרי זה מזה, להרוס כפרים ערביים שיכבשו ולפנות את תושביהם.
בחזית זו, על-אף מאמצי הצדדים, הסתיימו קרבות עשרת הימים בלא הישג משמעותי לאף אחד מהצדדים. מבחינת ישראל ישובי הנגב נותרו מנותקים.
במהלך הקרבות של סוף מאי 1948, הגיע לארץ הרוזן השוודי פולקה ברנדוט ומצליח לשדל את הצדדים להכריז על הפסקת-אש. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-11/6/48, ונקבעה לארבעה שבועות. במהלך הפסקת האש פועל ברנדוט למציאת הסדר לבעיית ארץ-ישראל. הוא אינו תופס עצמו מחויב להצעת החלוקה אותה אישרה עצרת האו"ם ב-29/11/47 בשל הטענה כי היא היתה משגה שהוביל את האזור לשפיכות הדמים. ברנדוט עיבד תכנית חדשה לפתרון בעיית א"י – תכנית הקובעת כי בתחומי א"י לא תקום מדינה ערבית, השטחים הערבים יסופחו לעבר הירדן, ישראל תקבל לרשותה את הגליל העליון שלא נכלל בתכנית החלוקה אך יקרעו ממנה הנגב וירושלים.
ממשלת ישראל סירבה לתכנית וגרסה כי כל תכנית צריכה להכיר בישראל כמדינה ריבונית במלא השטח שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, אולם הסכימה להאריך את הפסקת האש בחודש נוסף. הערבים פסלו את התכנית שכללה הכרה בקיומה של מדינת ישראל, וכן דחו את ההצעה להארכת הפסקת האש.
הערבים ניצלו את הפסקת האש לתגבור קווי החזית שלהם ביחידות רעננות ולמניעת אספקה לישובים ישראלים מבודדים, אולם עשו זאת לא תמיד באופן מאורגן ויעיל, כפי שהתבטא קצין בריטי בכיר שצפה באירועים בחיפה: "ההפוגה תנוצל בוודאי על-ידי היהודים להמשך האימון וההתארגנות הצבאית, ואילו הערבים יבזבזוה למריבות בדבר חלוקת השלל בעתיד".
מטוסי המסרשמיט הגיעו מצ'כוסלובקיה לצה"ל במהלך הפסקת האש של ברנדוט. מטוסים אלה היו לראשיתו של חיל האוויר הישראלי.
הישראלים ניצלו את ההפוגה לפשיטת ולכיבושי שטח לאורך הקווים במגמה לשריין לעצמם יתרונות טקטיים בהתחדש המלחמה, ובעיקר לאירגון, אימון וציוד הצבא החדש. מכ-35,000-30,000 לובשי מדים ב-15/5, עלה מספר נושאי המדים ל-65,000 בתום ההפוגה. ככל-הנראה כ-4,000 מתוכם שירתו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וצברו ניסיון, חלקם במקצועות חיוניים – ימאים, רופאים, שריונאים, מומחי לוגיסטיקה ותקשורת, וצוותי אוויר וקרקע בחילות אוויר. במהלך ההפוגה עלה בידי צה"ל להשיג יותר מ-25,000 רובים, 5,000 מקלעים וכמיליון כדורים. עד סוף יוני הוסיפה ישראל לכוח זה למעלה מ-30 תותחים ומספר מטוסי קרב. לסיכום תהליך מהיר זה ניתן לומר כי בסופו היה צה"ל מאורגן בחטיבות שלהן מצבת תקנית, ובמהלך תקופה זו אף נוספו שתי חטיבות תקניות במצבתן, אחת מהן משוריינת.
יום לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל פלשו צבאות ערב (סוריה, עירק, ירדן, מצרים וצבא ההצלה של קאוקג'י) למדינת ישראל שזה עתה קמה. פלישה זו שינתה באופן משמעותי את המלחמה: לא עוד יהודים נתינים בריטיים (המאוגדים בחלקם במחתרות) הנלחמים בערבים נתינים בריטים, אלא צה"ל כצבא ההולך והופך סדור מול צבאות ערב הסדירים.
מאזן הכוחות שנוצר עם הפלישה:
בצד מדינות ערב לחמו ארבעה צבאות סדירים: מצרים, ירדן, סוריה, וכן כח משלוח של הצבא העירקי. בנוסף, צבא ההצלה של קאוקג'י, צבא מתנדבים עם מפקד מיומן, פעל אף הוא באזור הגליל. לשלושה מהצבאות (מצרים עיראק וסוריה) היו חילות אוויר, למצרים וסוריה היו גם יחידות שריון (טנקים). כל הצבאות יחד מנו בתחילה כ-27,500 לוחמים, והם גייסו במהלך המלחמה עוד כ-60,000 לוחמים.
בצד הישראלי לחם צה"ל שזה עתה קם, כשרובו מבוסס על יוצאי המחתרות (הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י) ועל חיילים חדשים, רבים מהם עולים. אף שמדובר היה בצבא "חדש", מרבית הלוחמים היו אחרי חצי שנת מלחמה מתישה. יתר על-כן, יחידות רבות ספגו אבדות כבדות בחצי השנה הראשונה של המלחמה. סך-הכל עמדו לרשות צה"ל כ-35,000 חיילים. מספר זה כולל בצה"ל את חיילי המנהלה השונים. ב-15/5/48 רק 60% מהחיילים היהודים נשאו נשק. בשונה מצבאות ערב, נהנה צה"ל מאחדות הפיקוד.
מצבת חייל אלמוני בהר הרצל
בין המגויסים עם קום המדינה היו לוחמי הגח"ל – גיוס חוץ לארץ. מדובר היה בצעירים יהודים שעלו ארצה מיד אחרי הקמת המדינה ממחנות עקורים באירופה ובקפריסין ומצפון אפריקה. רבים מהם הגיעו לארץ אחרי מסע ימי מפרך. עם הגעתם לארץ הם גויסו לצה"ל, עברו אימון מזורז, והצטרפו לשורות הלוחמים. לא מעטים מאנשי הגח"ל נפלו בקרבות מיד עם הגעתם לארץ. גיוסם של לוחמי הגח"ל איפשר להשלים את שורות הלוחמים, במקום רבים שנפלו, וכן להקים יחידות צבאיות חדשות. רבים מנופלי הגח"ל היו ללא משפחה כלל, וחלקם נפלו בטרם הוכרו על-ידי חבריהם. כך, בבתי העלמין הצבאיים בארץ, ישנן מצבות של חיילי גח"ל אלמוניים ושל חיילי גח"ל שידוע היה עליהם פרטים חלקיים בלבד.
קבוצה מיוחדת שנייה של חיילים היו המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. מדובר היה באנשים יהודים ולא יהודים מכל העולם שתחושת ההזדהות שלהם עם גורל העם היהודי גרם להם להגיע לארץ ולהתנדב לצבאה. לחלק מהם היה ניסיון קרבי בצבאות בעלות-הברית במלחמת העולם השניה, או ניסיון צבאי-טכני בתחומים חשובים. אלה סייעו בהקמת חיל האוויר, חיל הים, חיל השריון, חיל הרפואה ועוד. יצוין, היו בין המח"ל גם חיילים שהתנדבותם למלחמת העצמאות היתה להם הניסיון הקרבי הראשון.
מטרות הצדדים הלוחמים עם תחילת פלישת צבאות ערב:
מדינות ערב פעלו כדי לחסל את קיומה של מדינת ישראל, מתוך התנגדות עקרונית לתכנית החלוקה. בנוסף, הם הציגו עצמם כפועלים לעזרת ערביי הארץ. לחלק ממדינות ערב היו שאיפות התרחבות טריטוריאליות:
• מצרים – שאפה לספח לעצמה שטחים בנגב ובאזור יהודה, וכן ליצור שליטה בירושלים.
• ירדן – שאפה לספח שטחים בשומרון וביהודה, וכן לשלוט בירושלים.
• סוריה – שאפה לכבוש שטחים בגליל ומסביב לכנרת, ויתכן כי אף היו לה תכניות להתקדמות מערבה עד ליצירת גישה נוספת לים.
מדינת ישראל שאפה לשמור על עצם קיומה, להבטיח שליטה באזורים שיועדו למדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה של האו"ם, ובהמשך גם שאפה להתרחב לאזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים וביטחוניים. המטרה הביטחונית היתה לייצר גבולות ברי-הגנה.
כפי שניתן לראות בנקל ממטרות צבאות ערב – הם לא נהנו מפיקוד אחיד ותיאום בין הצבאות.
פלישת הצבאות:
הישגי הכוחות הלוחמים בסיכום שלב זה:
כוחות צבא סוריה הצליחו לכבוש אזורים בדרום הכנרת, ונבלמו רק בשערי קיבוץ דגניה. עמידתם האמיצה של מגיני קיבוצים אלה מנעה את המשך תנועת הצבא הסורי אל מעבר לכנרת. לאחר שנבלמו באזור זה פנו הסורים לאזור עמק החולה וניסו לנתק את אצבע הגליל, אולם נבלמו על-ידי כוחות צה"ל מבלי שהצליחו לנתק את אזור אצבע הגליל.
כוחות המשלוח העיראקים פלשו לאזור עמק בית-שאן, אולם הם נבלמו שם באזור קיבוץ גשר ומושב בית-יוסף. לאחר שנבלמו באזור זה כבשו את אזור השומרון, והגיעו עד פאתי פתח-תקווה, שם נבלמו.
הצבא הירדני כבש את אזור צפון ים המלח, ואזורים נרחבים מצפון לירושלים ובתוכה. קרב משמעותי היה באזור לטרון, אזור אותו הצליח לכבוש הצבא הירדני, ששולח על פתח הדרך לירושלים. צה"ל לא הצליח לשחרר את הדרך לירושלים, וזו נותרה במצור.
הצבא המצרי פלש לארץ בשני צירים עיקריים: ציר החוף וציר באר-שבע חברון. בציר באר-שבע-חברון הגיע הצבא המצרי לבית-לחם, בפאתיה הדרומיים של ירושלים, ובציר החוף הגיע הצבא המצרי עד גשר "עד-הלום" ליד אשדוד של היום. במהלך תנועתו צר הצבא המצרי על מספר קיבוצים, ואף הביא לכניעתו של קיבוץ ניצנים. הצבא המצרי גם כבש לעצמו ציר המחבר בין שני צירי הפלישה, בין מג'דל (אשקלון של היום) לאזור בית-גוברין. ציר חיבור זה למעשה בתר את ישראל, והשאיר מספר ישובים יהודיים מנותקים משאר מדינת ישראל.
בשלב זה של הקרבות איבדה ישראל 900 לוחמים ו-300 אזרחים, אולם הצליחה לבלום את התקדמות הצבאות הפולשים. ביוני 1948 הוכרזה הפסקת אש.
רקע:
חודש מרץ 1948 כונה בפי הישוב היהודי בא"י בכינוי "מרץ השחור". שלוש שיירות שהובילו אספקה לאזורים יהודיים שונים הותקפו בידי ערבים. סמוך לנבי-דניאל (בין ירושלים לגוש-עציון) הותקפה שיירה ונהרגו 20 מאנשיה. כלי נשקם של הלוחמים שנפלו והמכוניות המשוריינות שנותרו במקום נפל לידי הערבים. באותו היום נפגעה שיירה נוספת שעשתה דרכה מנהריה לקיבוץ יחיעם ו-47 מאנשיה נפלו בקרב. יומיים לאחר מכן נפלו 22 מאנשי שיירה שיצאה מקיבוץ חולדה שבשפלה לירושלים הנצורה. אירועים אלה, באו לאחר מספר חודשים בהם הישוב היהודי סופג אבדות כבדות, וכוחותיו מתרכזים בהגנה על הישובים והדרכים. את האווירה בישוב היהודי באותם בימים ניתן לחוש בשיר "קרב הראל" שכתב חיים חפר, שהיה לוחם בגדוד הפורצים של חטיבת הראל של הפלמ"ח:
בעקבות אירועי מרץ השחור ניסח מטה ההגנה את פקודת המבצע ל"תכנית ד'". תכנית זו היתה התכנית הראשונה של ההגנה שלא עסקה במגננה, אלא עסקה במתקפה לשם השגת רצף טריטוריאלי של הישוב היהודי, וכיבוש שטחים וישובים השולטים על דרכים חיוניות לישוב היהודי. בין מבצעי "תכנית ד'" היה "מבצע נחשון" – מבצע לכיבוש השטחים והכפרים השולטים על הדרך לירושלים, וכיבוש הערים המעורבות: טבריה, עכו, צפת ויפו – תוך בריחתם של חלק מהתושבים הערבים.
מבצע נחשון – אף שהיה הצלחה גדולה ובחסותו הועברו שלוש שיירות אספקה לירושלים ואף נהרג המפקד הנערץ של הלוחמים הערבים עבדול קאדר אל-חוסייני, למעשה נכשל: כוחות ההגנה לא הצליחו להגן על האזורים שנכבשו, ואלה נפלו מחדש לידי הערבים, וירושלים שבה להיות במצור. באפריל 1948, החודש בו נטל הישוב היהודי את היוזמה וההתקפיות, נפלו 1253 יהודים, מתוכם כ-500 אזרחים. חודש זה צרוב עמוק בתודעה הציבורית הישראלית, בשירים כמו "באב-אל-וואד" (=שער הגיא, הדרך העולה לירושלים),
באנדרטאות המשוריינים בדרך לירושלים, ובספרים רבים. את זיכרונותיו ממבצע נחשון תיאר הסופר יורם קניוק בספרו "תש"ח". קניוק על-פי עדותו היה מהחיילים הזוטרים שהופקדו על השמירה על הקסטל לאחר שנכבש בידי לוחמי הפלמ"ח. בספר הוא מתאר את המתקפה הערבית בה נפל הקסטל מחדש:
"…בעוד אנחנו יורים, מגיעה בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי. הם עולים במרוצה בתוך האש. סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו. תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא של איזו מדינה או שיהיה גנרל, באו להגן על שבעה או שמונה הטוראים שנותרו בחיים, על מושתנים שנסוגים בפקודה.
המפקדים בפיקודו של נחום אריאלי עמדו כמו שדרת אנשים משני צדי השביל, בינות בתים מפויחים ותחת אש תופת, ואנחנו עברנו ביניהם כמו בדרך לחופה. אט-אט, אחד לאחד, הם נורו ונפלו והעומדים המשיכו לסוכך עלינו ובו-בזמן לירות לעבר התוקפים, אבל גם למות…".
תמונת המצב במאי 1948:
במפה זו אתם יכולים לראות את מצב הכוחות היהודיים באמצע מאי 1948, ערב הכרזת המדינה. כפי שניתן לראות: ירושלים עודה במצור והדרך אליה עוברת בשטח שנשלט על-ידי ערבים, ישובי הנגב היו מנותקים אף-הם, גוש עציון היה על-סף כניעה, ולמעשה נפל ב-13/5. בנוסף – העיר העתיקה בירושלים היתה נתונה במצור.
מצב עניינים זה היה שיקול בדיון חשוב בנערך באותם הימים (12/5/48) במינהלת העם (גוף מבצע, מעין "ממשלה" שמינתה מועצת העם באפריל 48) – האם להכריז על הקמת המדינה, והאם בהכרזת המדינה להתייחס לסוגיית הגבולות.
שיקולים כבדי משקל היו לשני הצדדים. כנגד הרעיון להכריז על המדינה ערב סיום המנדט הבריטי (שהיה צפוי להסתיים ב-15/5/48) עמדה העובדה כי הממשל האמריקני התנגד להכרזה וגרס כי יש להפעיל הפסקת אש למספר חודשים, ועמד החשש מאי-עמידת הישוב בפלישת צבאות ערב שברור היה שתתרחש מיד לאחר ההכרזה. השיקולים שעמדו בבסיס הרעיון כן להכריז על הקמת המדינה ערב סיום המנדט היו חשש מהפסקת אש שתכפה על הישוב גבולות בלתי אפשריים (ירושלים ונגב מנותקים לדוגמה), זאת בזמן שמדינות ערב יכולות היו לנצל את הפסקת האש להצטיידות והתכוננות למלחמה, רצון לאפשר עלייה מיידית לא"י – מה שבוודאי לא היה מתאפשר אם היתה נכפת הפסקת אש בלא שתוכרז מדינה, אמונה כי הנשק שהחל להגיע מצ'כוסלובקיה ישפיע על מאזן הכוחות לטובת הישוב היהודי, וחשש כי אי-הכרזה מיידית על עצמאות המדינה עשוי לגרום למדינות נוספות פרט לארה"ב לחדול מלהאמין בתכנית החלוקה ולדרוש ביטולה.
במהלך 13 שעות הדיון הפעיל דוד בן-גוריון את מלוא כובד משקלו בכדי שההחלטה שתיפול תהיה הכרזה מיידית על הקמת מדינת ישראל, וזאת ללא התייחסות לעניין הגבולות.
הכרזת העצמאות:
לאחר הדיון במנהלת העם, הופצה לחברי מועצת העם וגורמים נוספים ההזמנה הנראית כאן. ההכרזה נקבעה ליום שישי, 14/5/48, ה' באייר תש"ח, לשעה 16:00, כך שתסתיים לפני כניסת השבת. רבים לא יכלו להשתתף במעמד ההכרזה, חלקם משום שהיו בירושלים הנצורה.
בשעה היעודה פתח בן-גוריון את קריאת מגילת העצמאות, במילים: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.".
לכלל הנוכחים היתה ברורה ההנחה, שעליה חזר בן-גוריון מאז 1946, שעם ההכרזה על הקמת המדינה, יפלשו צבאות ערב לא"י ומלחמת העצמאות תשתנה מן היסוד – ממלחמה פנימית של נתינים בריטים יהודים וערבים אלה באלה, למלחמה של ישראל עם צבאות מדינות ערב.
הקמת צה"ל
ב-30/5/1948 נחתם הצו להקמת צה"ל. הקמתו של צה"ל לוותה בהוצאת צו לגיוס חובה לכלל האנשים בגיל החייב בגיוס, זאת בניגוד לגיוס למחתרות בטרם הקמת המדינה שהיה התנדבותי. צה"ל ירש במידה רבה את המבנה הארגוני של "ההגנה", ובן-גוריון אף ציין זאת באומרו כי "אם הקמת מדינת ישראל יצאה 'ההגנה' מהמחתרת ונהפכה לצבא סדיר". עקרון שהנחה את ראשי המדינה היה כי במדינה מתוקנת צבא אחד, ולכן הותקן בצו להקמת צה"ל סעיף הקובע כי "אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא הגנה לישראל". ארגון הלח"י הודיע מיד על התפרקותו וגיוס אנשיו לחטיבות צה"ל. האצ"ל חתם על הסכם פירוק ואמור היה להשתלב בצה"ל החל ביוני 1948.
בדומה לצבאות אחרים בעולם, אף בצה"ל נוסחה שבועה עליה נשבעו ב-28/6/1948 (ומאז כלל המתגייסים) חיילי צה"ל:
"הנני נשבע (ת) ומתחייב (ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל"
נוסח זה טומן בחובו כמה עקרונות חשובים: אחדות הפיקוד (לכל אחד מפקד שיש לציית לו, ואין לו מקור סמכות מחוץ לצבא הגובר על מפקדו), נכונות להקרבת חיים במידת הצורך, וקביעה כי הצבא הוא צבא המדינה הפועל על-פי חוקיה.
פרשת "אלטלנה"
הספינה "אלטלנה" עולה באש מול חופי תל-אביב
בקיץ 1947 רכש באירופה ארגון האצ"ל את הספינה אלטלנה וכן נשק שהוטען עליה. ביוני 1948 הפליגה הספינה לעבר ישראל, לאחר שהמדינה קמה זה מכבר. הגעת הספינה לישראל עוררה חילוקי דעות בין ראשי האצ"ל ובין הנהגת המדינה. ארגון האצ"ל, שהסכים שבועיים לפני-כן להתפרק מנשקו, דרש שחלק מהנשק על האוניה יישאר בחזקתו ויועבר ללוחמי האצ"ל שהצטרפו לשורות צה"ל וכן לפלוגות האצ"ל בירושלים ששמרו על עצמאותן ולא הצטרפו לצה"ל בטענה כי הן בשטח בין לאומי על-פי החלטת האו"ם ולא בשטח ישראל. הנהגת המדינה מנגד, טענה כי במדינה ריבונית ישנו צבא המדינה בלבד, ועליו לקבל את כל הנשק ולחלקו בתוך הצבא על-פי צרכי הצבא בלבד, ולא על-פי שיוך ארגוני.
לאוניה הוצב אולטימטום לפיו על אנשיה לפרוק את הנשק ולהעבירו לידי צה"ל. משלא נענו אנשי האוניה לאולטימטום, הנחה דוד בן-גוריון להפגיז את הספינה ובכך למנוע מצג לפיו יש גורמים הכופרים בריבוניותה וסמכותה של הממשלה. הספינה הופגזה וכתוצאה מכך נהרגו 10 אנשי אצ"ל ונשק רב ירד למצולות.
פרשה זו עוררה סערה בישוב היהודי, שהיו שחששו שיוביל לסף מלחמת אחים. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, נשא נאום ברדיו המחתרתי "קול ציון הלוחמת":
"אני בא לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות ביותר שאירעו בתולדות עמנו. […] אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח, גם היום לא. […] ואני קורא לאחי באגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש אני מצווה עליכם. להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום. בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום, אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער"
דוד בן-גוריון מנחה על פירוק הפלמ"ח
באוקטובר 1948 פירק דוד בן-גוריון את מטה הפלמ"ח. הפירוק גרם להתנגדות נרחבת מצד אנשי פלמ"ח שטענו כי בשונה מהאצ"ל והלח"י ארגונם אינו כופר במרותה של הנהגת הישוב, ולכן אין כל סיבה לפרקו. עם-זאת התעקש בן-גוריון על הפירוק, על-מנת לאחד את הכוחות הלוחמים תוך אחדות הפיקוד, ריכוז כל ענייני הביטחון תחת גוף אחד עם מפקד אחד, וללא שיוך מפלגתי.