ב-19/7/48 הכריז האו"ם על הפוגה שניה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד אוקטובר אותה השנה. במהלך ההפוגה ניסה ברנדוט להמשיך ולתווך בין הצדדים במטרה להשיג הסדר מוסכם. באמצע ספטמבר הגיש ברנדוט את הצעתו לאו"ם, אולם הוא נרצח יום לאחר מכן בידי קבוצה קיצונית של אנשי לח"י. חודש אחרי הרצח חודשו הקרבות.

ישראל מימשה בתום הפסקת האש מספר מבצעים גדולים לשינוי המציאות בשטח כך שיובטחו גבולותיה של ישראל, יושג רצף טריטוריאלי, ויסולקו צבאות ערב מתחומה. במבצעים אלה חובר הנגב למדינת ישראל, נכבש הגליל העליון ואף חלקים קטנים בדרום-לבנון, סולק הצבא המצרי עד קו הגבול הבין-לאומי, וכן נכבשה הערבה עד אילת.

שימו לב לשתי המפות למעלה: הימנית של הסכמי-שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, והשמאלית של תכנית החלוקה של אונסקו"פ (1947). ניתן לראות כי קרבות עשרת הימים, ובעיקר הקרבות האחרונים במלחמה, יצרו לישראל רצף טריטוריאלי, בניגוד למדינה היהודית המפוצלת לשלשה חלקים שהוצעה בתכנית החלוקה. כמו-כן יש לשים לב לעובדה כי ירושלים נכבשה בידי צבא ירדן וצה"ל, וכך נמנעה הכרזתה כאזור בין-לאומי, כפי שנקבע בתכנית החלוקה.

הסכמי שביתת הנשק:

הצוותים הצבאיים של ישראל ומצרים נפגשים בשטח לצורך הדיון על הסכמי שביתת הנשק.

הסכמי שביתת-נשק הם הסכמים שתפקידם לסיים מצב מלחמתי, מבלי להזדקק לשיחות על נושאים רבים כמו בהסכם שלום. לקראת סיומה של מלחמת העצמאות, שאפו כל הצדדים להגיע להסכמי שביתת נשק, ולעצור את הלחימה. יובהר, מהצד היהודי חתמה מדינת ישראל על ההסכמים, אולם הם נחתמו עם מדינות ערב בלבד, ולא עם ערביי ישראל. ישראל שאפה להגיע להסכמים בגלל שתי סיבות עיקריות: (1) הבנה כי ההישגים הטריטוריאליים שהושגו עד אותו השלב יוכרו על-ידי הקהילה הבין-לאומית אם יחתמו הסכמי שביתת-נשק, וכי מצבה הבין-לאומי של ישראל רגיש וישנה אפשרות שהמשך ההתפשטות של ישראל לא תוכר על ידי העולם, ו-(2)רצון להתמסר למלאכת קליטת העלייה הנרחבת שהחלה. היה ברור לישראל כי המשך השקעת המשאבים וכח האדם במלחמה, יקשה על המשך הקליטה.

מדינות ערב חתרו לחתום על ההסכמים משום שחששו מהמשך התפשטותה של מדינת-ישראל אם לא יוצבו בפניה חסמים בין-לאומיים, ומשום שרצו לסיים את המצב המלחמתי. עיראק לא חתמה על הסכם שביתת-נשק, אולם העבירה את השטחים שכבשה לירדן, שעמה כן נחתם הסכם. עד יולי 1949 נחתמו ארבעת ההסכמים (לבנון, מצרים, ירדן וסוריה), ולמעשה נחלטו הגבולות בין ישראל ושכנותיה, גבולות שהיו בתוקף עד 1967. עליכם לשים לב למפה למעלה, ולהכיר את הגבולות שנוצרו.

בתרשים זה אתם יכולים לראות את חלוקת ירושלים בעקבות הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ואת הבעיות שנוצרו בה.

יש לשים לב לכך שבניגוד לתכנית החלוקה, בה אמורות היו לקום שתי מדינות זו לצד זו, קמה מדינה אחת בלבד, בעוד שתי מדינות ערב השתלטו על שטחים שחלקם היו מיועדים על-פי תכנית החלוקה להקמת המדינה הערבית (ירדן על יהודה ושומרון, מצרים על רצועת עזה).

שימו לב, ירושלים, שבהחלטה 181 נקבע כי תהיה בין-לאומית, הפכה בהסכמים להיות מחולקת בין שתי מדינות: ירדן וישראל. שתי המדינות הסכימו בהסכם למנוע את בינאום העיר. חלוקת ירושלים יצרה שטח מפורז בין המדינות, ועיצבה מחדש את מרקם החיים העירוני. נקודת תורפה נוספת היתה מובלעת הר-הצופים, מובלעת ישראלית שנמצאת בתוך השטח הירדני, שהנסיעה אליו ואבטחתו היו מורכבים ומסוכנים. הסדרי הגישה למקומות הקדושים היו אף הם לנקודת תורפה בהסכמים, והלכה-למעשה נותרו המקומות הקדושים בלתי-נגישים לישראלים, עד 1967. צה"ל נסג בעקבות ההסכם עם לבנון מהשטחים שכבש בתוך לבנון, והתייצב על הגבול הבין-לאומי. חתימת ההסכמים הביאה למעשה לסיומה של מלחמת העצמאות.

חזרה ליום המרוכז