ברוכים הבאים לסיור המקוון לתל באר-שבע. לפני שנתחיל בהיכרות עם התל עצמו, חשוב להבין מהו תל. תל הוא שטח מוגבה שנוצר כתוצאה מבניית ישוב באותו מקום במשך מספר דורות, כשכל דור בונה מעל חורבותיו של הישוב שנבנה בידי הדורות הקודמים ונהרס. לעיתים התל מתחיל מראש על אזור מוגבה, שכן הישוב המקורי הראשון נבנה במקור על אזור מוגבה, וכך כל דור הגביהה את התל עוד יותר. נדגים היווצרות של תל:
נגיד שזהו הישוב שהיה פעיל בזמן מסוים. מסיבה כלשהי הישוב חדל מלהתקיים: או שננטש ונהרס במרוצת הזמן, או שנהרס עקב אסון כלשהו – שריפה, רעידת אדמה, כיבוש, או שבתיו נהרסו בהדרגה באופן טבעי.

השכבה השניה:

הדור הבא שהגיע להקים ישוב בנה אותו על חורבותיו של הישוב הקדום שנהרס. היו להם סיבות טובות לעשות זאת – הרי הדור הקודם בנה את הישוב במקום טוב, ואין סיבה לשנות מקום. למעשה, הדור שהקים את שכבת הישוב השניה התחיל את הבניה במפלס גבוה יותר. בשלב מסוים גם הישוב שיצר דור זה נהרס.

השכבה השלישית:

הדור שלאחר מכן הקים את הישוב באותו המקום מאותן הסיבות. גם דור זה התחיל את הקמת ישובו במפלס גבוה יותר, וכן הלאה. כאשר נהרסה שכבת הישוב החדשה ביותר, זו שאחריה התל כבר לא התחדש, לאט לאט התכסה התל בעפר והשתמר.

כאשר ארכיאולוגים חופרים תל הם למעשה מפצחים כמוסת זמן: כל שכבה מייצגת דור אחר, ניתן לאתר חלק מהמבנים שהשאיר הדור, ולעיתים ניתן לזהות גם את סיבת חורבנה של אותה שכבה: שריפה ורעידת אדמה משאירות סימנים ברורים על הממצאים ההרוסים. ארכיאולוגים נותנים מספר לכל שכבה, כאשר המספר הקטן ביותר הוא של השכבה העליונה ביותר = הראשונה שנחשפת בחפירה = הצעירה ביותר, הקרובה ביותר לימנו. ככל שנחשפות שכבות עמוקות יותר (=קדומות יותר) הן מקבלות מספרים עוקבים. באמצעות שלל בדיקות ניתן לעיתים להעריך את תקופתה של כל שכבה.

ועכשיו, תל באר-שבע:

באלף הרביעי לפני-הספירה (מ-4,000 לפני הספירה עד 3,000 לפני הספירה) היה ישוב בתל, שהממצאים שנמצאו ממנו הם חרסים בלבד, ללא עדות לקירות שהשתמרו. מאז היה פער של כ-2,000 שנים, עד שבסוף האלף השני לפני-הספירה התחדשה ההתיישבות בתל. התיישבות זו נמשכה ברצף כ-500 שנים, ונמצאו ממנה 9 שכבות שונות, דרכן ניתן להתחקות אחרי תקופות ההתיישבות וההרס במקום. יתכן כי הבאר נחצבה בסמוך להתיישבות עוד בראשית תקופה זו.
בראשית המאה ה-9 לפני הספירה (900 לפני הספירה – עד 800 לפני הספירה) כבר היתה במקום התיישבות מבוצרת, והעיר שימשה כעיר מינהל של האזור. כלומר, בעיר זו ישב האחראי מטעם מלך יהודה לאזור הנגב, פקידיו, שופטיו וכו'. בתקופה זו הוקם או שופץ באופן נרחב מפעל המים, שהחל לתפקד בנוסף לבאר.
במאה ה-8 לפני הספירה העיר עברה שיפוץ נרחב שכלל הקמה של ארמון המושל, פירוק המזבח שהיה בעיר (אתם תקראו על כך כשתלמדו על בית המחסנים) ועוד. לקראת סוף המאה ה-8 לפני הספירה נהרסה העיר, והממצאים מראים כי מדובר בשכבת שריפה. מעריכים כי שריפה זו היא חלק ממסע עונשין שערך מלך אשור סנחריב נגד ממלכת יהודה.
מעל שכבת השריפה נמצאה שכבה קטנה שמכילה ניסיונות לשיפוץ של העיר, אולם ניסיונות אלה לא צלחו והעיר ננטשה עד התקופה הפרסית. בתקופה הפרסית (מאות 5-4 לפני הספירה) הוקמה מצודה על התל, וזו התקיימה עד התקופה הערבית (המאה ה-8 לספירה). לאחר מכן ננטשה המצודה, וכשההתיישבות בבאר-שבע התחדשה הדבר היה כבר ממערב לתל, באזור העיר של היום.
מומלץ להסתכל בתמונות ממצאים מהאתר בעלון למבקר באתר כאן.

את ההסבר לחומת הסוגרים קל להתחיל דווקא בתל אחר: ח'רבת קייאפה, תל שנמצא מדרום לבית-שמש, ומתוארך למאה ה-10 לפני-הספירה. בתל זה השתמרה חומת הסוגרים באופן שניתן לראותה באופן ברור אפילו מהאוויר. הסתכלו בתמונה למעלה – בחלק העליון של התמונה רואים את חומת העיר החיצונית. עובייה של חומה זה הוא כמטר ו-60 ס"מ. בצד הפנימי של החומה ניתן לראות חדר קטן הצמוד אליה, שאחד מקירותיו הוא החומה עצמה, והקיר הפנימי, בו הפתח לכיוון פנים העיר גם עבה מאוד – כמטר. למעשה נוצרות שתי חומות שבינהן חדר. הרעיון הוא שכשהעיר נערכת להדוף מתקפה ניתן למלא חדר זה בעפר וסלעים, וכך להפוך אותו לחלק מהחומה. העובי של שתי החומות ושל החדר באמצע נע בין 4 מ' ל-8 מ', תלוי בעיר. חומה זו, המכילה בתוכה חדרים, מכונה "חומת סוגרים". בחלק מהערים ביהודה היה מדובר בחדר בודד שהוא למעשה בית אחד, ובחלק אחר מהערים בחדר בודד שהוא חלק מבית גדול יותר – כמו בדוגמה שניתן לראות למעלה מח'רבת קייאפה.
אנחנו לא יודעים מי האוכלוסיה שגרה דווקא בבתים המצוים בחומה. האם מדובר בעניים שהשלטון לא מפחד להצמידם לחומה ובמקרה הצורך להפקיע את ביתם ולמלאו בעפר, או דווקא בפקידים שהשלטון סומך עליהם שלא ינצלו את החומה לצורך קשרים עם גורמים מחוץ לעיר. יש המשערים שבמקומות בהם חומת הסוגרים הורכבה מבתים בעלי חדר בודד השתכנה בהם אוכלוסיה ענייה, ואילו במקומות כמו ח'רבת קייאפה, בו החדר בחומת הסוגרים היה רק חדר מתוך בית, השתכנה בבתים הללו אוכלוסיה עמידה.
בתנ"ך מספר אזכורים לחומת סוגרים, האזכור המפורסם ביותר הוא זה של רחב הזונה מיריחו, שאליה הגיעו המרגלים ששלח יהושע לפני כיבוש העיר, והיא הבריחה אותם אחרי הביקור בביתה כך: "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל, בְּעַד הַחַלּוֹן:  כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב 15). מעניין לראות כי בסיפור זה מי שמתגורר בבתי חומת-הסוגרים זו דווקא האוכלוסיה החלשה יותר, זו שהחברה שואפת להרחיק.
מי ישב בחומת הסוגרים בתל באר-שבע? אין אנו יודעים. הממצאים החומריים מראים שחלקים מחומת הסוגרים כמעט ולא הכילו חדרים, ואילו חלקים אחרים בחומה הכילו חדרים שהם חלק מבית (בצד הצפון-מערבי של החומה).

שער העיר בנוי משלושה מרחבים שונים: (1) השער הדרומי – בצידו היו שני מגדלים שלא השתמרו, שבבסיסם היו חדרים ששימשו סוחרים או נציגים של הממלכה. (2) מסדרון המוביל משער זה לשער המרכזי. מסדרון זה נצפה על-ידי השומרים במגדלים. במסדרון זה התבצע המסחר בין תושבי העיר לרוכלים שהגיעו אל העיר, וכן התבצעו משפטים וגביית מס. (3) השער המרכזי והחדרים הצדדיים שלו. לאחר הכניסה הכניסה עברו הנכנסים לרחבת שער-העיר, שהיה למעשה הכיכר המרכזי של העיר (4).

לשער העיר בעת-העתיקה היו מספר פונקציות:
הגנה – אין צורך לפרט, זה הכי ברור.
מסחר – בשער התבצע המסחר בין הרוכלים והנוודים המגיעים אל העיר לבין תושביה. הביטוי "שער חליפין" לערך ההמרה של מטבעות וסחורות נתבע אז. לדוגמה בספר מלכים כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, כָּעֵת מָחָר סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל–בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' ז 1). בפסוק זה אנו רואים כי אלישע רוצה לקבוע את מחירה של סאת (מידת נפח) סולת לשקל, ואת מחירן של שתי סאות שעורים לשקל, כאשר הוא מציין שזה מחיר ההמרה של הכסף לסחורה בשער העיר שומרון.
משפט – שער העיר היה המקום בו מתבצעים המשפטים בתקופת התנ"ך, לשם הוליכו את הנאשמים, ושם חרצו את דינם. הציווי לכך מופיע בספר דברים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק" (דברים טז 18). גם ביצוע גזר-הדין, אם היה עניין פומבי בוצע בשער: "וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, אֶל-שְׁעָרֶיךָ–אֶת-הָאִישׁ, אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה; וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים, וָמֵתוּ.  ו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים–יוּמַת הַמֵּת:  לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד" (דברים יז 5). על שער העיר באר שבע דווקא נכתב בספר שמואל: "א וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל.  ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה–שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע.  ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט" (שמואל א ח 8). בעאסה… כדי להתנחם נצטט את הנביא זכריה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:  דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ–אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח 16).

אם טרם קראתם על הבאר – מומלץ לקרוא על הבאר בכניסה לעיר ואז לשוב לאתר זה. מפעל המים בתל-באר שבע הוא מהמרשימים והגדולים שנבנו בארץ בתקופת הברזל. הושקעו בו יכולות הנדסיות מורכבות מאוד ביחס לתקופה. מפעל המים מכיל שלושה חלקים: (1) פיר אנכי החצוב בסלע ובצדדיו גרם מדרגות היורד אל מפלס המאגר; (2) מאגר מים תת-קרקעי החצוב בסלע בנפח 700 מ"ק; (3) מערכת הלוכדת את המים הזורמים בנחל חברון בשטפון ומזרימה אותם בתעלה ומנהרה לתוך מאגר המים התת-קרקעי.
מפעל המים חדל לתפקד לקראת סופה של התקופה ההלניסטית (הסתיימה ב-66 לפנה"ס), כנראה עקב רעידת אדמה שסתמה את המרכיב השלישי במערכת – התעלה והמנהרה שמזרימות את המים למאגר, ועקב העדרו של שלטון מרכזי חזק ביהודה שיכול היה להחזיר לתפקוד את המפעל. כיום מי שמבקר באתר יכול לרדת דרך מדרגות הקיר האנכי, לעבור דרך המאגר, ולראות את תחילת המנהרה ללכידת מים. היציאה מהמפעל בתחתיתו היום היא דרך פתח היוצא ישירות ממאגר המים שנבנה במקור כפתח משני לתקופת הבניה, נסתם במכוון עם סיום פרויקט הבניה, וכיום משמש ליציאת מבקרים שכן מנהרת לכידת המים סתומה.
בצורת היתה האסון החוזר הקטלני ביותר בתקופות קדומות. שנות בצורת, ושנות בצורת רצופות גרמו לתמותה גדולה ולנדידה של רבים מאזור לאזור. ההתמודדות עם הבצורת היתה כרוכה בהתפתחות טכנולוגית. בתקופות הקדומות מאוד (4,000 לפנה"ס לדוגמה) אנשים הסתמכו רק על מקורות מים פעילים כמו מעיינות ונחלים, ובמהלך אותה האלף החלו לחצוב בארות במקומות בהם הדבר היה אפשרי. באותו האלף, בסביבות שנת 3,300 לפנה"ס, החלו לחצוב בורות מים במקומות בהם המסלע אטום לחלחול ולבנות תעלות איסוף מים המזרימות את המים לבורות המים. גם התפתחות זו לא פתרה את הבעיות במרבית אזורי הארץ. שלב ההתפתחות הטכנולוגי הבא היה הידע בדבר חציבת בורות מים, טיוחם בחומר המונע חלחול, ובניית תעלות איסוף האוספות את המים לבורות המים. המצאה זו איפשרה את התרחבות ההתיישבות לחלקים נוספים בארץ, בהם ניתן ללכוד מים זורמים בחורף או בשיטפון רגעי. גם שיטה זו לא היוותה פתרון בשנות בצורת רצופות.
במהלך המאה השמינית לפני-הספירה (800 לפנה"ס – 700 לפנה"ס) החל השלטון המרכזי לבנות בערי מנהל חשובות (חצור, מגידו, באר-שבע) מפעלי מים נרחבים ומשוכללים, כאלה שרק השלטון יכול לבנות ולא האדם הפרטי. בימיו של חזקיה, מלך יהודה, התרחש מצור של מלך אשור על יהודה, במהלכו חזקיה ציווה על אנשיו לבנות מפעל מים משוכלל גם בירושלים. בפרוייקט זה נכרתה מנהרה ממרכז ירושלים (של אז) אל המעין הנמצא מחוץ לעיר, במנהרה זרמו המים לעיר ואילו הפתח של המעין כלפי חוץ נסתם, כדי שלא ישמש את הצבא האשורי במצור שעורך. על כריית המנהרה בימי חזקיה ניתן לקרוא בספר מלכים: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ, וְכָל-גְּבוּרָתוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַבְּרֵכָה וְאֶת-הַתְּעָלָה, וַיָּבֵא אֶת-הַמַּיִם הָעִירָה:  הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה" (פרק כ פסוק 20).

ראשית, חשוב להבין מהו באר-מים: באר מים הוא פיר אנכי שנחצב ממפלס פני-הקרקע ועד למפלס מי התהום. מבחינה הנדסית, עדיף לחצוב את הבאר מנקודה נמוכה במרחב, כדי להקטין את עומק החציבה הנדרש עד להגעה למי התהום. כאשר נמצא בארות החצובים על גבעות, נצטרך לשאול תמיד מדוע העדיפו בני-העבר לחצוב את הבא דווקא שם, על-אף ההכבדה בבנייתו. היתרון בבאר על-פני בור מים הוא שהוא מספק מים בלא תלות במשקעים, במשך כל השנה, ולרוב בלא שינויי איכות המים, בשל כמות מי התהום ותנועתם. בעת המודרנית בארות מהן מתבצעת שאיבת-יתר עוברים תהליך המלחה, אולם בעבר בעיה זו לא היתה. בארץ-ישראל נבנו שקתות ליד רבים מהבארות, כך שהרועים יכלו להוציא מים מן הבאר ומיד לשפוך אותם לשוקת, לטובת שתיית עדרי-הצאן.

שונה מהבאר הוא בור המים – בור מים הוא חלל הנחצב בקרקע, שאליו בונים מערכת של תעלות איסוף, האוספות מי-גשמים היורדים באזור הישוב, בישוב עצמו, ועל גגות הישוב. בעיר הנבטית עבדת לדוגמה, בנגב המרכזי, בנו יושביו מערכת האוספת את כל מי הגשמים היורדים על העיר לבור גדול ומרשים. בחלק מבורות המים בארץ בנו שוכני-העבר בור-שיקוע קטן המפריד בין סוף תעלות האיסוף לבין נפילת המים לבור המים, על-מנת שאבק ולכלוך ישקע בבור השיקוע ולא ימשיך אל בור המים. את בור המים ניתן לחצוב בקרקע אטומה, כך שהמים לא יחלחלו ממנו, או בקרקע שאינה אטומה אולם אז יש לדפן את דפנותיו בטיח. היתרון של בור המים הוא הקלות שבבנייתו, במיוחד אם שכבת מי התהום עמוקה כך שקשה לחצוב באר. חסרונותיו הם הקיבולת המוגבלת, ההסתמכות על גשם, והאפשרות שהמים יתעפשו במהלך הקיץ הארוך.

אז מה יש בתל באר-שבע? הממצא בתמונה נמצא מחוץ לשער העיר של תל באר-שבע, והוא כמובן באר. עומק באר זה מרשים ביותר: 69 מ', והיא מהעמוקות בארץ. בני-העבר נאלצו לחצוב עומק גדול כל-כך בשל מיקום הבאר על התל, ולא במפלס הקרקע הנמוכה.

חשוב להבין כי בעת העתיקה בארות, בשל הצורך של כולם להגיע אליהם, היו מקום מפגש, מקום מסחר, ומקום שקהילות שונות מגינות עליו. בספר בראשית מפגשים שונים התרחשו בסמוך לבאר, כגון המפגש בין יעקב לרחל (בראשית כט). על הבאר בבאר-שבע נכתב בספר בראשית. אחרי שאברהם עשה קונדס לאבימלך מלך אזור גרר, הוא טען כי הקונדס הוא סוג של נקמה על כך שעבדיו של אבימלך השתלטו על באר שהוא חפר. במסגרת דו-השיח אברהם נשבע לאבימלך:

כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.  כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ–לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי–בִּלְתִּי הַיּוֹם.  כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית.  כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן–לְבַדְּהֶן.  כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה.  ל וַיֹּאמֶר–כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת.  לא עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא–בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם.  לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.  לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע;

שימו לב בפסוק 31 מה משמעות השם "באר-שבע", וכן שימו לב מי חפרה על-פי ספר בראשית. חשוב לציין, אין אנו יודעים אם הבאר המצויה בכניסה לתל באר-שבע היא הבאר מן הסיפור, שכן באזור באר-שבע ישנם בארות רבים נוספים. יתכן גם שהבאר בתל מתקופה מאוחרת הרבה יותר. מה שברור הוא שבתקופת הברזל (בין שנת 1100 לפני-הספירה לשנת 600 לפני הספירה) היה בתל ישוב פעיל וכנראה היתה פעילה גם הבאר שמחוץ לשעריו.

בסמוך לשער הכניסה לתל נמצא בית-המחסנים – אחד המבנים הגדולים בעיר בו שלושה מבנים מאורכים. במבנים נמצאו מאות כלי חרס, וכן שבר-חרס עליו שמות של שני ישובים באזור, כנראה מהם הגיעו או אליהם היתה אמורה להישלח סחורה. בקירות מבנה זה נמצאו חלקיו של מזבח מפואר עם ארבע קרניים, כאשר הם משמשים כחלק מלבני הקיר, מה שמכונה בארכיאולוגיה: "שימוש משני". כאן נתמקד במזבח ובסיבות האפשריות לכך ש"מצא עצמו" מפורק כחלק מקיר.

בתמונה מימין ניתן לראות את העתק המזבח שחלקיו נמצאו מפוזרים בקירות בית המחסנים. מזבח זה הוא מסוג מזבח קרניים. למזבח בתקופת התנ"ך היתה חשיבות דתית גבוהה, בו הוקרבו הקורבנות לאל. חשיבותו הדתית הקנתה לו כוח חברתי מיוחד. לכוח זה נחשף באמצעות שני ציטוטים מספר מלכים בתנ"ך. הציטוט הראשון הוא מאחרי התמנותו של שלמה למלך, ולאחר חיסול ניסיון-המרד של אחיו אדוניה בן-חגית שרצה אף הוא להיות מלך: "נ וַאֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. נא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה, לֵאמֹר, הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר, יִשָּׁבַע-לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם-יָמִית אֶת-עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב.  נב וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה–אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל, לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה; וְאִם-רָעָה תִמָּצֵא-בוֹ, וָמֵת.  נג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֹּאמֶר-לוֹ שְׁלֹמֹה, לֵךְ לְבֵיתֶךָ." (מלכים א' א' 54-50). שימו לב בציטוט לאן בורח אדם שלשלטון יש סיבה להרוג אותו כדי להימנע ממוות. בהמשך, על יואב בן צרויה, שגם תמך באדוניה, נכתב: "וְהַשְּׁמֻעָה, בָּאָה עַד-יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה; וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". ניתן לראות כי חשיבותו הדתית הקנתה לו כוח חברתי: כולם, כולל מלכים, נמנעו מלהרוג אדם המחזיק בקרנות המזבח. אדוניה הסכים לעזוב את המזבח אחריו ש"חתם עיסקה" עם שלמה, ואחרים שהשלטון רצה להרוג, הוא הקפיד להורידם לפני-כן בכוח מהמזבח.

אז אם הוא כל-כך חשוב, למה הוא מפורק?!?

לקראת אמצע תקופת בית ראשון שניים ממלכי יהודה ערכו שינויים (רפורמות) דתיות. היו אלה המלכים חזקיהו ויאשיהו. שניהם ערכו את השינויים ברוח ספר דברים שנכתב או נמצא באותה התקופה. אחד הציוויים בספר דברים הוא:

ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה.  ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם.  ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  […]  יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:  עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה.
(דברים יב)

כלומר, יש לעבוד את האל רק במקום אשר יבחר, כלומר רק בבית-המקדש. בעקבות מציאת ציווי זה החלו שני המלכים במבצע נרחב בכל ארץ יהודה:

ח וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים, מֵעָרֵי יְהוּדָה, וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים, מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע; וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים, אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר, אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ, בְּשַׁעַר הָעִיר.
(מלכים ב' כג).

כלומר, המלך יאשיהו מביא את הכהנים שפעלו בערי יהודה לירושלים והרס ("נתץ") את הבמות = מזבחות בהן עבדו. אז מה קרה בבאר-שבע? ברור שהשלטון המרכזי (מלך יהודה) נקט במבצע לחיסול המזבחות שמחוץ לירושלים, כולל המזבח בבאר-שבע. מכאן ישנן שתי אפשרויות הדומות מאוד אחת לשניה: או שתושבי באר-שבע רצו לשמור על מסורתם ורגע לפני חיסול מזבחם החביאו את חלקיו כחלק מהקיר בתקווה שיבוא יום ויוכלו לבנותו מחדש, או שהמזבח נהרס, ובהמשך חלקיו שימשו לבניית קירות בית-המחסנים.

 

ניתן לקרוא את קובץ הדגשים ללמידה לאיוב מב 17-7 כאן.

תודה ליאיר ברנשטיין על רעיונותיו המלומדים שתרמו לדף זה.