רקע:

חודש מרץ 1948 כונה בפי הישוב היהודי בא"י בכינוי "מרץ השחור". שלוש שיירות שהובילו אספקה לאזורים יהודיים שונים הותקפו בידי ערבים. סמוך לנבי-דניאל (בין ירושלים לגוש-עציון) הותקפה שיירה ונהרגו 20 מאנשיה. כלי נשקם של הלוחמים שנפלו והמכוניות המשוריינות שנותרו במקום נפל לידי הערבים. באותו היום נפגעה שיירה נוספת שעשתה דרכה מנהריה לקיבוץ יחיעם ו-47 מאנשיה נפלו בקרב. יומיים לאחר מכן נפלו 22 מאנשי שיירה שיצאה מקיבוץ חולדה שבשפלה לירושלים הנצורה. אירועים אלה, באו לאחר מספר חודשים בהם הישוב היהודי סופג אבדות כבדות, וכוחותיו מתרכזים בהגנה על הישובים והדרכים. את האווירה בישוב היהודי באותם בימים ניתן לחוש בשיר "קרב הראל" שכתב חיים חפר, שהיה לוחם בגדוד הפורצים של חטיבת הראל של הפלמ"ח:

בעקבות אירועי מרץ השחור ניסח מטה ההגנה את פקודת המבצע ל"תכנית ד'". תכנית זו היתה התכנית הראשונה של ההגנה שלא עסקה במגננה, אלא עסקה במתקפה לשם השגת רצף טריטוריאלי של הישוב היהודי, וכיבוש שטחים וישובים השולטים על דרכים חיוניות לישוב היהודי. בין מבצעי "תכנית ד'" היה "מבצע נחשון" – מבצע לכיבוש השטחים והכפרים השולטים על הדרך לירושלים, וכיבוש הערים המעורבות: טבריה, עכו, צפת ויפו – תוך בריחתם של חלק מהתושבים הערבים.

מבצע נחשון – אף שהיה הצלחה גדולה ובחסותו הועברו שלוש שיירות אספקה לירושלים ואף נהרג המפקד הנערץ של הלוחמים הערבים עבדול קאדר אל-חוסייני, למעשה נכשל: כוחות ההגנה לא הצליחו להגן על האזורים שנכבשו, ואלה נפלו מחדש לידי הערבים, וירושלים שבה להיות במצור. באפריל 1948, החודש בו נטל הישוב היהודי את היוזמה וההתקפיות, נפלו 1253 יהודים, מתוכם כ-500 אזרחים. חודש זה צרוב עמוק בתודעה הציבורית הישראלית, בשירים כמו "באב-אל-וואד" (=שער הגיא, הדרך העולה לירושלים),

באנדרטאות המשוריינים בדרך לירושלים, ובספרים רבים. את זיכרונותיו ממבצע נחשון תיאר הסופר יורם קניוק בספרו "תש"ח". קניוק על-פי עדותו היה מהחיילים הזוטרים שהופקדו על השמירה על הקסטל לאחר שנכבש בידי לוחמי הפלמ"ח. בספר הוא מתאר את המתקפה הערבית בה נפל הקסטל מחדש:

"…בעוד אנחנו יורים, מגיעה בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי. הם עולים במרוצה בתוך האש. סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו. תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא של איזו מדינה או שיהיה גנרל, באו להגן על שבעה או שמונה הטוראים שנותרו בחיים, על מושתנים שנסוגים בפקודה.

המפקדים בפיקודו של נחום אריאלי עמדו כמו שדרת אנשים משני צדי השביל, בינות בתים מפויחים ותחת אש תופת, ואנחנו עברנו ביניהם כמו בדרך לחופה. אט-אט, אחד לאחד, הם נורו ונפלו והעומדים המשיכו לסוכך עלינו ובו-בזמן לירות לעבר התוקפים, אבל גם למות…".

תמונת המצב במאי 1948:

במפה זו אתם יכולים לראות את מצב הכוחות היהודיים באמצע מאי 1948, ערב הכרזת המדינה. כפי שניתן לראות: ירושלים עודה במצור והדרך אליה עוברת בשטח שנשלט על-ידי ערבים, ישובי הנגב היו מנותקים אף-הם, גוש עציון היה על-סף כניעה, ולמעשה נפל ב-13/5. בנוסף – העיר העתיקה בירושלים היתה נתונה במצור.

מצב עניינים זה היה שיקול בדיון חשוב בנערך באותם הימים (12/5/48) במינהלת העם (גוף מבצע, מעין "ממשלה" שמינתה מועצת העם באפריל 48) – האם להכריז על הקמת המדינה, והאם בהכרזת המדינה להתייחס לסוגיית הגבולות.

שיקולים כבדי משקל היו לשני הצדדים. כנגד הרעיון להכריז על המדינה ערב סיום המנדט הבריטי (שהיה צפוי להסתיים ב-15/5/48) עמדה העובדה כי הממשל האמריקני התנגד להכרזה וגרס כי יש להפעיל הפסקת אש למספר חודשים, ועמד החשש מאי-עמידת הישוב בפלישת צבאות ערב שברור היה שתתרחש מיד לאחר ההכרזה. השיקולים שעמדו בבסיס הרעיון כן להכריז על הקמת המדינה ערב סיום המנדט היו חשש מהפסקת אש שתכפה על הישוב גבולות בלתי אפשריים (ירושלים ונגב מנותקים לדוגמה), זאת בזמן שמדינות ערב יכולות היו לנצל את הפסקת האש להצטיידות והתכוננות למלחמה, רצון לאפשר עלייה מיידית לא"י – מה שבוודאי לא היה מתאפשר אם היתה נכפת הפסקת אש בלא שתוכרז מדינה, אמונה כי הנשק שהחל להגיע מצ'כוסלובקיה ישפיע על מאזן הכוחות לטובת הישוב היהודי, וחשש כי אי-הכרזה מיידית על עצמאות המדינה עשוי לגרום למדינות נוספות פרט לארה"ב לחדול מלהאמין בתכנית החלוקה ולדרוש ביטולה.

במהלך 13 שעות הדיון הפעיל דוד בן-גוריון את מלוא כובד משקלו בכדי שההחלטה שתיפול תהיה הכרזה מיידית על הקמת מדינת ישראל, וזאת ללא התייחסות לעניין הגבולות.

הכרזת העצמאות:

לאחר הדיון במנהלת העם, הופצה לחברי מועצת העם וגורמים נוספים ההזמנה הנראית כאן. ההכרזה נקבעה ליום שישי, 14/5/48, ה' באייר תש"ח, לשעה 16:00, כך שתסתיים לפני כניסת השבת. רבים לא יכלו להשתתף במעמד ההכרזה, חלקם משום שהיו בירושלים הנצורה.

בשעה היעודה פתח בן-גוריון את קריאת מגילת העצמאות, במילים: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.".

לכלל הנוכחים היתה ברורה ההנחה, שעליה חזר בן-גוריון מאז 1946, שעם ההכרזה על הקמת המדינה, יפלשו צבאות ערב לא"י ומלחמת העצמאות תשתנה מן היסוד – ממלחמה פנימית של נתינים בריטים יהודים וערבים אלה באלה, למלחמה של ישראל עם צבאות מדינות ערב.

הקמת צה"ל

ב-30/5/1948 נחתם הצו להקמת צה"ל. הקמתו של צה"ל לוותה בהוצאת צו לגיוס חובה לכלל האנשים בגיל החייב בגיוס, זאת בניגוד לגיוס למחתרות בטרם הקמת המדינה שהיה התנדבותי. צה"ל ירש במידה רבה את המבנה הארגוני של "ההגנה", ובן-גוריון אף ציין זאת באומרו כי "אם הקמת מדינת ישראל יצאה 'ההגנה' מהמחתרת ונהפכה לצבא סדיר". עקרון שהנחה את ראשי המדינה היה כי במדינה מתוקנת צבא אחד, ולכן הותקן בצו להקמת צה"ל סעיף הקובע כי "אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא הגנה לישראל". ארגון הלח"י הודיע מיד על התפרקותו וגיוס אנשיו לחטיבות צה"ל. האצ"ל חתם על הסכם פירוק ואמור היה להשתלב בצה"ל החל ביוני 1948.

בדומה לצבאות אחרים בעולם, אף בצה"ל נוסחה שבועה עליה נשבעו ב-28/6/1948 (ומאז כלל המתגייסים) חיילי צה"ל:

"הנני נשבע (ת) ומתחייב (ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל"

נוסח זה טומן בחובו כמה עקרונות חשובים: אחדות הפיקוד (לכל אחד מפקד שיש לציית לו, ואין לו מקור סמכות מחוץ לצבא הגובר על מפקדו), נכונות להקרבת חיים במידת הצורך, וקביעה כי הצבא הוא צבא המדינה הפועל על-פי חוקיה.

פרשת "אלטלנה"

בקיץ 1947 רכש באירופה ארגון האצ"ל את הספינה אלטלנה וכן נשק שהוטען עליה. ביוני 1948 הפליגה הספינה לעבר ישראל, לאחר שהמדינה קמה זה מכבר. הגעת הספינה לישראל עוררה חילוקי דעות בין ראשי האצ"ל ובין הנהגת המדינה. ארגון האצ"ל, שהסכים שבועיים לפני-כן להתפרק מנשקו, דרש שחלק מהנשק על האוניה יישאר בחזקתו ויועבר ללוחמי האצ"ל שהצטרפו לשורות צה"ל וכן לפלוגות האצ"ל בירושלים ששמרו על עצמאותן ולא הצטרפו לצה"ל בטענה כי הן בשטח בין לאומי על-פי החלטת האו"ם ולא בשטח ישראל. הנהגת המדינה מנגד, טענה כי במדינה ריבונית ישנו צבא המדינה בלבד, ועליו לקבל את כל הנשק ולחלקו בתוך הצבא על-פי צרכי הצבא בלבד, ולא על-פי שיוך ארגוני.

לאוניה הוצב אולטימטום לפיו על אנשיה לפרוק את הנשק ולהעבירו לידי צה"ל. משלא נענו אנשי האוניה לאולטימטום, הנחה דוד בן-גוריון להפגיז את הספינה ובכך למנוע מצג לפיו יש גורמים הכופרים בריבוניותה וסמכותה של הממשלה. הספינה הופגזה וכתוצאה מכך נהרגו 10 אנשי אצ"ל ונשק רב ירד למצולות.

פרשה זו עוררה סערה בישוב היהודי, שהיו שחששו שיוביל לסף מלחמת אחים. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, נשא נאום ברדיו המחתרתי "קול ציון הלוחמת":

"אני בא לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות ביותר שאירעו בתולדות עמנו. […] אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח, גם היום לא. […] ואני קורא לאחי באגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש אני מצווה עליכם. להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום. בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום, אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער"

דוד בן-גוריון מנחה על פירוק הפלמ"ח

באוקטובר 1948 פירק דוד בן-גוריון את מטה הפלמ"ח. הפירוק גרם להתנגדות נרחבת מצד אנשי פלמ"ח שטענו כי בשונה מהאצ"ל והלח"י ארגונם אינו כופר במרותה של הנהגת הישוב, ולכן אין כל סיבה לפרקו. עם-זאת התעקש בן-גוריון על הפירוק, על-מנת לאחד את הכוחות הלוחמים תוך אחדות הפיקוד, ריכוז כל ענייני הביטחון תחת גוף אחד עם מפקד אחד, וללא שיוך מפלגתי.

חזרה ליום המרוכז