שלום לכולם,
מקריאת חומר קריאת החובה ל-1/9/2014 עולה שאלה עקרונית: האם ניתן להסכים עם אמירתו הברורה של בספרו של הילברג על כך שהיודנרט היו רק מנגנון משתף פעולה עם הנאצים וכלי בידיהם.
חוו דעתכם על סוגיה זו, על פני 200 מילים תוך שימוש בחומר הקריאה (ולהביא שני מראי-מקום לפחות!). ניתן להשתמש בכל סוגי חומר הקריאה (מאמרים, מקורות ראשוניים וכו'). ניתן ואף רצוי להתדיין עם הכותבים לפניכם!
להערכתי הנאמר בספרו של הילברג על כך שהיודנרט היו רק מנגנון משתף פעולה עם הנאצים וכלי בידיהם מצריך הערכה מחודשת, שכן אנו יודעים מתעודות ועדויות על כך שהיו יודנראטים שלא שיתפו פעולה עם הנאצים, על כך ראה את מאמרו של באוור, יחד עם זאת, אין להכחיש את היותם כלי בידי הנאצים והיותם מנגנון שהורכב על פי פקודות של הס.ס החל מאיגרת הבזק של היידריך (על כך ראה בהילברג עמ' 23).
לעומת זאת, מתעודות שנמצאו בגטו ורשה במיוחד ארכיון רינגלבלום עולה תמונה שונה לגמרי, בעובדה יו"ר היודנראט של גטו ורשה, לא רצה לשתף פעולה עם פקודת הגירוש והחליט לשלוח יד בנפשו, כאשר נודע לו כי עליו לספק אלפי משולחים ליעד לא ידוע, לכן ההערכה, כי היודנראט עשו רק את דברי הנאצים, מוטלת בספק, עדויות נוספות מדברות על מאמצים של היודנראט להמרות פיהם של הנאצים ואף לשתף פעולה עם המחתרות המתהוות (על כך ראה אצל באוואר עמ' 32), בגטאות מסוימים אפילו ראשי היודנראט הובילו התמרדויות מסוגים שונים נגד הנאצים או לפחות שיתפו פעולה בהסכמה אם לא בפועל עם תנועות הנוער שהובילו את המרידות בכמה וכמה גיטאות לאורך היבשת האירופית הכבושה בידי הנאצים.
לסיכום: האמירה החד צדדית לפיה היודנראט היו אך ורק מכשיר בידי הנאצים לביצוע זממם נגד היהודים, היא אמירה שגויה להערכתי, שכן יש תעודות ועדויות המוכיחות ההיפך.
חנן, גם אני, כמוך, לא מסכים עם אמירתו של הילברג לפיה היודנראט היו רק מכשיר בידי הנאצים, אולם, אני הייתי שם את הדגש על נקודה אחרת: מרחק הזמן בין האירועים לחיבור. לא לחינם דווקא החוקרים "בני-השואה" ראול הילברג ולהבדיל – חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", הם המתייחסים ליודנראט כאל "משתפי פעולה עם הרצח". הם אלה המסתכלים על היודנראט שניצל באור של "מכרו את נשמתם לשטן" (מעריב, 22/6/1955, עמ' 1). אך טבעי הוא הדבר שמבקש אדם למצוא "אשמים רלוונטיים" – נוכחים ואמיתיים – לצרותיו ותלאותיו. היודנראט שניצלו סיפקו צורך זה.
התמונה, כרגיל, מורכבת בהרבה: היו יודנראטים רבים, ואף קאפו-ים רבים שניסו להשתמש בכוחם ככל הניתן על-מנת לעזור לקהילתם וליושבי צריפיהם. ניתן לראות זאת בקאפו המתואר אצל פרימו לוי (הזהו אדם, עמ' 97), או לדוגמה בהתאבדותו של היודנראט אדם צ'רניאקוב כשהבין שלא יוכל עוד בתפקידו לסייע ליושבי הגטו (ספר הלימוד עמ' 233), או בפועלו של חיים רומקובסקי בעת גירוש הילדים מגטו לודג' – פועלו שהיה בטוח שיש בו משום הצלה ליהודים רבים (שם, עמ' 234). יש להסתכל על המציאות באור מורכב – אפשר ובפועלם של היודנראט אמנם הקלו על חלק מפועלה של המערכת הנאצית, אולם בו-בעת הקטינו במידת יכולתם את ממדי הטרגדיה. אינני מבקר את הילברג, אני מלא כלפיו כבוד והערכה, אולם אני לא בטוח ביכולתו של מישהו שהיה מעורב כל-כך נפגע כל-כך מההיסטוריה, לכתוב היסטוריה באור "נייטרלי" לרגשותיו.