יום לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל פלשו צבאות ערב (סוריה, עירק, ירדן, מצרים וצבא ההצלה של קאוקג'י) למדינת ישראל שזה עתה קמה. פלישה זו שינתה באופן משמעותי את המלחמה: לא עוד יהודים נתינים בריטיים (המאוגדים בחלקם במחתרות) הנלחמים בערבים נתינים בריטים, אלא צה"ל כצבא ההולך והופך סדור מול צבאות ערב הסדירים.

מאזן הכוחות שנוצר עם הפלישה:

בצד מדינות ערב לחמו ארבעה צבאות סדירים: מצרים, ירדן, סוריה, וכן כח משלוח של הצבא העירקי. בנוסף, צבא ההצלה של קאוקג'י, צבא מתנדבים עם מפקד מיומן, פעל אף הוא באזור הגליל. לשלושה מהצבאות (מצרים עיראק וסוריה) היו חילות אוויר, למצרים וסוריה היו גם יחידות שריון (טנקים). כל הצבאות יחד מנו בתחילה כ-27,500 לוחמים, והם גייסו במהלך המלחמה עוד כ-60,000 לוחמים.

בצד הישראלי לחם צה"ל שזה עתה קם, כשרובו מבוסס על יוצאי המחתרות (הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י) ועל חיילים חדשים, רבים מהם עולים. אף שמדובר היה בצבא "חדש", מרבית הלוחמים היו אחרי חצי שנת מלחמה מתישה. יתר על-כן, יחידות רבות ספגו אבדות כבדות בחצי השנה הראשונה של המלחמה. סך-הכל עמדו לרשות צה"ל כ-35,000 חיילים. מספר זה כולל בצה"ל את חיילי המנהלה השונים. ב-15/5/48 רק 60% מהחיילים היהודים נשאו נשק. בשונה מצבאות ערב, נהנה צה"ל מאחדות הפיקוד.

מצבת חייל אלמוני בהר הרצל

בין המגויסים עם קום המדינה היו לוחמי הגח"ל – גיוס חוץ לארץ. מדובר היה בצעירים יהודים שעלו ארצה מיד אחרי הקמת המדינה ממחנות עקורים באירופה ובקפריסין ומצפון אפריקה. רבים מהם הגיעו לארץ אחרי מסע ימי מפרך. עם הגעתם לארץ הם גויסו לצה"ל, עברו אימון מזורז, והצטרפו לשורות הלוחמים. לא מעטים מאנשי הגח"ל נפלו בקרבות מיד עם הגעתם לארץ. גיוסם של לוחמי הגח"ל איפשר להשלים את שורות הלוחמים, במקום רבים שנפלו, וכן להקים יחידות צבאיות חדשות. רבים מנופלי הגח"ל היו ללא משפחה כלל, וחלקם נפלו בטרם הוכרו על-ידי חבריהם. כך, בבתי העלמין הצבאיים בארץ, ישנן מצבות של חיילי גח"ל אלמוניים ושל חיילי גח"ל שידוע היה עליהם פרטים חלקיים בלבד.

קבוצה מיוחדת שנייה של חיילים היו המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. מדובר היה באנשים יהודים ולא יהודים מכל העולם שתחושת ההזדהות שלהם עם גורל העם היהודי גרם להם להגיע לארץ ולהתנדב לצבאה. לחלק מהם היה ניסיון קרבי בצבאות בעלות-הברית במלחמת העולם השניה, או ניסיון צבאי-טכני בתחומים חשובים. אלה סייעו בהקמת חיל האוויר, חיל הים, חיל השריון, חיל הרפואה ועוד. יצוין, היו בין המח"ל גם חיילים שהתנדבותם למלחמת העצמאות היתה להם הניסיון הקרבי הראשון.

מטרות הצדדים הלוחמים עם תחילת פלישת צבאות ערב:

מדינות ערב פעלו כדי לחסל את קיומה של מדינת ישראל, מתוך התנגדות עקרונית לתכנית החלוקה. בנוסף, הם הציגו עצמם כפועלים לעזרת ערביי הארץ. לחלק ממדינות ערב היו שאיפות התרחבות טריטוריאליות:
• מצרים – שאפה לספח לעצמה שטחים בנגב ובאזור יהודה, וכן ליצור שליטה בירושלים.
• ירדן – שאפה לספח שטחים בשומרון וביהודה, וכן לשלוט בירושלים.
• סוריה – שאפה לכבוש שטחים בגליל ומסביב לכנרת, ויתכן כי אף היו לה תכניות להתקדמות מערבה עד ליצירת גישה נוספת לים.
מדינת ישראל שאפה לשמור על עצם קיומה, להבטיח שליטה באזורים שיועדו למדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה של האו"ם, ובהמשך גם שאפה להתרחב לאזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים וביטחוניים. המטרה הביטחונית היתה לייצר גבולות ברי-הגנה.

כפי שניתן לראות בנקל ממטרות צבאות ערב – הם לא נהנו מפיקוד אחיד ותיאום בין הצבאות.

פלישת הצבאות:

הישגי הכוחות הלוחמים בסיכום שלב זה:

כוחות צבא סוריה הצליחו לכבוש אזורים בדרום הכנרת, ונבלמו רק בשערי קיבוץ דגניה. עמידתם האמיצה של מגיני קיבוצים אלה מנעה את המשך תנועת הצבא הסורי אל מעבר לכנרת. לאחר שנבלמו באזור זה פנו הסורים לאזור עמק החולה וניסו לנתק את אצבע הגליל, אולם נבלמו על-ידי כוחות צה"ל מבלי שהצליחו לנתק את אזור אצבע הגליל.

כוחות המשלוח העיראקים פלשו לאזור עמק בית-שאן, אולם הם נבלמו שם באזור קיבוץ גשר ומושב בית-יוסף. לאחר שנבלמו באזור זה כבשו את אזור השומרון, והגיעו עד פאתי פתח-תקווה, שם נבלמו.

הצבא הירדני כבש את אזור צפון ים המלח, ואזורים נרחבים מצפון לירושלים ובתוכה. קרב משמעותי היה באזור לטרון, אזור אותו הצליח לכבוש הצבא הירדני, ששולח על פתח הדרך לירושלים. צה"ל לא הצליח לשחרר את הדרך לירושלים, וזו נותרה במצור.

הצבא המצרי פלש לארץ בשני צירים עיקריים: ציר החוף וציר באר-שבע חברון. בציר באר-שבע-חברון הגיע הצבא המצרי לבית-לחם, בפאתיה הדרומיים של ירושלים, ובציר החוף הגיע הצבא המצרי עד גשר "עד-הלום" ליד אשדוד של היום. במהלך תנועתו צר הצבא המצרי על מספר קיבוצים, ואף הביא לכניעתו של קיבוץ ניצנים. הצבא המצרי גם כבש לעצמו ציר המחבר בין שני צירי הפלישה, בין מג'דל (אשקלון של היום) לאזור בית-גוברין. ציר חיבור זה למעשה בתר את ישראל, והשאיר מספר ישובים יהודיים מנותקים משאר מדינת ישראל.

בשלב זה של הקרבות איבדה ישראל 900 לוחמים ו-300 אזרחים, אולם הצליחה לבלום את התקדמות הצבאות הפולשים. ביוני 1948 הוכרזה הפסקת אש.

חזרה ליום המרוכז