מדוע נכתב המסמך הזה?
בישראל של תחילת המילניום השני ממשלות מתחלפות חדשות-לבקרים, מדיניות משתנה ולא עקבית מובילה לחוסר תנועה, פחד המנהיגים מהבחירות, מהסקרים ומדעת הקהל מובילה לשיתוק ולחוסר חזון. במציאות בה אין ואקום, העדר התכנית, העדר החזון, מאפשר לגורמים שונים, ביניהם בעלי אינטרסים השונים משלנו – אזרחי המדינה, לעשות במקום הזה, על משאביו, שטחיו, מערכותיו ואזרחיו ככל העולה על רוחם. במסמך זה אנו מבקשים להציג את התכנית והחזון שלנו – אזרחי המדינה, בעלי המניות במקום הזה, לישראל של ערב ראש השנה תש”פ.
המסמך, בניגוד למצע בחירות של מפלגה לדוגמא, מקפיד להיות שלם ככל הניתן, לגעת גם בנושאים שקשה לגעת בהם, ולהיות מבוסס-מציאות על כל המשתמע מכך, כלומר לא נכתב רק “יש להשקיע כספים בבריאות”, אלא גם מאיפה בדיוק יגבה הכסף, או במילים אחרות: אין אנו מפחדים לומר שבנקודות מסויימות יש צורך בשינויי מיסוי, אך אנו כן מפחדים מסיסמאות ללא תוכן כמו “נוריד את נטל המס” שאינן חושפות על-חשבון מה יעשה הדבר.
אחד-העם, אשר צבי גנצברג, כתב במסתו “משה” בתחילת המאה הקודמת כי הנביא הוא איש האמת החדה והבלתי מתפשרת, איש האמת הפרגמטית שאינה מתייחסת למציאות אלא לאידיאל בלבד, ואילו הכהן בא לתווך בין הנביא ובין המציאות, בין הנבואה-האידילית לבין המציאות שניתן לחולל בשטח, הלכה למעשה. מסמך זה, מעצם היותו בעל כוונות אופרטיביות, דומה יותר למשימת הכהן: הוא נכתב בצל האידיאל, אך תוך הבנה והכרה בכך שישנה מציאות בשטח. התפיסה האופרטיבית הזאת גורמת לכל קורא במסמך, באופן טבעי, לראות בתחילה את ההסתייגויות ממנו: המחזיק בתפיסה כלכלית-ליברלית יראה במסמך בהסתכלות הראשונה מניפסט קומוניסטי. מנגד, המחזיק בתפיסה כלכלית סוציאל-דמוקרטית יראה באותו המסמך מעין ויתור על חזון מדינת הרווחה הדואגת לאזרחיה. המחזיק בתפיסה מדינית “מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית” יראה במסמך בכאב את המשך הישארותנו באזורים מסויימים מעבר לקווי 67 ואת חיפוש הפתרון המדיני תוך ראיית האינטרס הישראלי-יהודי בלבד. במקביל – המחזיק בתפיסה מדינית “מן הצד הימני של המפה הפוליטית” יראה במסמך בכאב את ה”ויתור” על חבלי ארץ שונים. עם-כל הכאב שבדבר, הרצון להוריש לילדינו מקום שטוב יותר לחיות, מחייב אותנו לעיתים לראות את האידיאל, אך במעשינו לעשות לעיתים ויתורים. כן, אף שויתורים על האידיאל לעיתים “לא מצטלמים טוב” בשיקול הפוליטי, או אף כואבים באמת – במישור האזרחי והאישי.
חשוב: זהו איננו “מסמך בכיינות”, אלא להיפך – מסמך נטילת אחריות על עתידנו, מסמך המבקש לממש את מנייתנו השווה במקום הזה – במדינת ישראל. אין המסמך יוצא נגד איש או גוף כלשהו, בעבר או בהווה, אלא מציג תכנית פרגמטית להבאת ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו, ולמקום המבטיח את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מבנה המסמך
בכל תחום ותחום יחל המסמך בהצגת “הנחות היסוד” שהביאו להתוויית הפתרונות האופרטיביים. הנחות היסוד הן מהתחום המציאותי מחד (“ישראל, כמדינה יהודית בודדת באזורנו חייבת לשמר את עליונותה הצבאית באזור”) ומהתחום הערכי מאידך (“מדינה מחוייבת ראשית כל לשלום אזרחיה”).
לאחר הנחות היסוד יוצגו ההתוויות הנגזרות מהנחות היסוד לצורך הצבת ישראל בשנת תש”פ במקום טוב יותר. ההתוויות יוצגו בלא התייחסות לסדר החשיבות, משום שמדובר במכלול של פתרונות, שלא ניתן להפריד את יישומם זה מזה.
במה יעסוק המסמך?
המסמך יכלול את כל התחומים הרלוונטיים המצריכים שינויי-כיוון או שינויי מדיניות בישראל, לצורך הבאת ישראל אל סיפה של שנת 2020 במצב הטוב ביותר האפשרי. המסמך יכלול גם נושאים שציבור הפוליטיקאים מפחד לגעת בהם, כגון חוק התקציב וחוק ההסדרים, שינויים בגביית המס, שבת, חינוך (ולא בסיסמאות), חברה, תקשורת ועוד.
ישראל 2020, מעצם היותה תכנית אופרטיבית השואפת להיות שלמה ככל הניתן, אינה מפחדת להתעסק במספרים. מנגד, המסמך מנסה להמנע ככל הניתן משימוש בסיסמאות שתוכנן אינו ברור או אינו ניתן למימוש הלכה למעשה.
