שימו לב – ישנה תרגולית בסוף – עם משוב אוטומטי, לשימושכן

קצת היסטוריה שלפני ההיסטוריה: יום אחרי הגעת הידיעות הראשון לארץ על תהליך השמדת יהודי אירופה, בשנת 1942, כינס דוד בן גוריון, ראש הנהלת הסוכנות היהודית דאז, ישיבה סודית של מספר מדענים ומומחים מתחומים שונים: בריאות, חקלאות, תכנון-עירוני, אנרגיה, חינוך, ביטחון סוציאלי, מים ועוד. באותה ישיבה הנחה כל אחד מהם לכנס בסודיות צוות מומחים שיכתוב "תכנית לקליטת מליון יהודים תוך שלוש שנים" בתחום עליו אמון. הוא הגדיר הנחת עבודה לפיה לאחר סיום המלחמה יעמוד הישוב היהודי בארץ-ישראל מול אתגר קליטת מליון יהודים. כן הוא קבע שמדי חודש יתכנסו אצלו כל ראשי הצוותים לדיון על המשך התכנון. לפורום זה הוא קרא בשם "ועדת התיכון", אולם מרבית הנוכחים כינו את הועדה: "ועדת המיליון". במהלך שנה וחצי של עבודה אינטנסיבית, תוך שימוש במיטב המוחות, הניחה הועדה על שולחנו של דוד בן-גוריון את "תכנית המיליון". עם קום המדינה, ב-1948, הוצאה תכנית זו מהכוח אל הפועל. ישוב של 650,000 יהודים (במאי 1948) קלט עד 1951 כ-700,000 עולים (מה שלא הפריע לדואר להנפיק את בול "מליון יהודים בישראל" ב-1950). אין עוד דוגמה בעולם לקליטה בסדר גודל שכזה (ביחס לאוכלוסיה הקולטת) תוך זמן קצר כל-כך.

מאפייני העליה:

* עליית הצלה – מחלק מהמדינות (בעיקר מדינות אפריקה ואסיה) עלו העולים במה שכונה "עליית הצלה", עליה של קהילות שלמות שנשקפה סכנה לחייהם. דוגמה לעליית הצלה ניתן לראות בעליית יהודי לוב ומרוקו, שסבלו מפרעות בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

* קיבוץ גלויות – עולי 1948-1951 הגיעו ממגוון גדול של מדינות: מאירופה, אפריקה ואסיה.

* מתח מתמיד בין עליה מבוקרת לעלייה פתוחה – ראשי המדינה הצעירה עמדו בדילמה מתמדת: האם לאפשר עלייה לכולם (כולל זקנים, ילדים, בעלי מקצועות שאינם חיוניים) על-אף המצב הכלכלי והמחיר הכלכלי הכבד והעול הכבד על המדינה הצעירה, או שמא להנהיג מדיניות של עליה מבוקרת – להעלות תחילה את מי שעשוי לתרום למשק המתפתח, גם אם ישנו סיכוי להפסיד עולים בשל החלטה זו. בסופו של דבר גברה דעתו של דוד בן-גוריון לפיה יש להעלות את כולם ולהתאים את הכלכלה של המדינה הצעירה למצב זה ולא להיפך.

מתנגדי העליה המבוקרת טענו בין היתר כי לאחר המאבק בבריטניה על "הספר-הלבן" לא יתכן כי מדינת ישראל תהא זו שמגבילה עליה. מנגד, טענו מתנגדי העליה הפתוחה כי זו תביא קטסטרופה כלכלית, וכי רבים מהעולים מובאים ארצה לתנאים לא מיטביים.

* עלייה חשאית – עליית יהודים מחלק מארצות האיסלם (מרוקו, מצרים, לבנון וסוריה) בוצעה באופן חשאי בידי הסוכנות היהודית והמוסד (שיירש לתוכו את "המוסד לעליה ב'" של טרם קום המדינה). העליה החשאית בוצעה לעיתים בהסכמת השליט תמורת שוחד או כופר, והשליטים התנו יציאת היהודים בהיותה חשאית – בלא ידיעת עמם. בנוסף – חשש מתמיד מפעילות נגד היהודים אם ישמע כי הם על-סף עזיבה, גרם גם הוא לצורך בעליה חשאית.

מקורות העולים וסיבות העליה:

כ-330,000 עולים הגיעו לארץ בשנים 1548-1951 ממחנות עקורים באירופה, ממחנות מעצר בקפריסין (אליהם, כזכור, הגיעו לאחר שעלייתם הבלתי-לגאלית לפני קום המדינה נכשלה), ומבולגריה ויוגוסלביה. רבים מעולים אלה הגיעו כשהם כמעט מחוסרי-כל. עולים אלה עלו בשל העדר מקום לחזור אליו, או בשל המשך ההתנכלות אליהם (זוכרים את פוגרום קיילצה כדוגמה?).

חלק אחר מהעולים (כ-45,000) הגיעו מתימן. עולם אלה הגיעו לאחר שנרצח השליט התימני האימאם יחיא שהקפיד להגן על יהודי ארצו, וסכנה נשקפה לגורלם. עם תחילת העלאת יהודי צנעא, בירת תימן, שלהם נשקפה הסכנה הגדולה ביותר, הגיעו השמועות על העליה והקמת המדינה גם ליהודי הכפרים, שראו בכך סימן לתחילת הגאולה, וביקשו גם-כן לעלות לארץ.

עולים אחרים הועלו בחשאי ממרוקו ולוב, לאחר שסבלו מפרעות במדינותיהם על-רקע הקמת מדינת ישראל. במהלך שנות ה-50, על-רקע המאבק נגד הקולוניאליזם האירופי, חששו היהודים במדינות אלה שאם קבלת עצמאות מדינותיהם השלטונות החדשים יפגעו בהם על-רקע קשריהם הטובים עם השלטון הקולוניאלי. על-רקע חשש זה עלו באמצע שנות ה-50 כ-70,000 יהודים ממרוקו לבדה. לאחר קבלת העצמאות של מדינות אלה, המשך העליה היה באופן חשאי בלבד, בשל איסור שהוטל על היהודים לצאת ממדינותיהם. איסור זה הוסר במרוקו בשנות ה-60, כאשר המלך חסן ה-2 התיר יציאת יהודים ממדינתו. הוא התנה יציאתם בכך שיעד היציאה לא יהיה ישראל (אלא מדינה שלישית), ושהגוף שמארגן את העליה לא יהיה ציוני. תמורת כל עולה שילמה ישראל 50 דולר כופר. בהצגה שראינו במהלך השנה, נחשפנו לסיפורה של ספינת "אגוז" שטבעה במהלך שיט ממרוקו לאירופה ב-1961.

חלקת "מעפילי אגוז" בהר הרצל. ב-1992 התיר מלך מרוקו העלאת עצמות הנספים באסון לישראל.

החל בסוף 1959 החלו יהודי ארגנטינה לחוש הלכי-רוח אנטישמיים והחלו לסבול מגילויי שנאה. על-רקע זה כ-5,000 יהודים עלו לישראל.

הקליטה בארץ – קשיים ומדיניות

כפי שכבר נכתב – אין אח-ורע בעולם למשימת קליטה נרחבת כל-כך. על-אף התכנון המדוקדק, הקושי הכלכלי ששרר במדינת ישראל, היותה צעירה ואחרי מלחמה כואבת, וממדי העליה, גרמו לקשיים רבים. למרות רצון כן לקלוט את העולים באופן הטוב ביותר שניתן – המשימה לא היתה פשוטה כלל וכלל.

היטיב לתאר את התחושה באותם הימים הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש), כפי שניתן לראות בקריקטורה משמאל. רצון רב לקלוט, והשקעת מירב המאמצים האפשריים, לא תמיד הספיקו כדי לקלוט באופן בו היו רוצים לקלוט. עד מהרה שוכנו עולים ב"נכסי נפקדים" (בתים, בעיקר בחיפה, רמלה, לוד, וירושלים שנעזבו על-ידי ערבים במהלך מלחמת העצמאות), במחנות הצבא הבריטי שננטשו, ובהמשך במעברות במקומות שונים בארץ בהן הוקמו מבנים ארעיים (זמניים) מפח. חלק מהישובים שאנו מכירים היום החלו כמעברה (קרית שמונה, ירוחם, קרית מלאכי ועוד). בקירבת מקום למעברות בנתה המדינה שיכונים (מבני-דירות), והמעברות נועדו להיות פתרון ביניים.

חיי היום-יום במעברה היו קשים: חום בקיץ, קור בחורף, צפיפות ועוד.  בעייה נוספת היתה העדר הפרנסה – המשק הצומח לא תמיד הצליח ליצור משרות בכמות המספקת ובהלימה לכישורי העבודה של העולים, שלא תמיד תאמו את צורך המשק. פתרון זמני לבעיה זו נוצר בדמות עבודות הדחק: עבודות יזומות במסגרתן הועסקו העולים בסלילת כבישים, ייעור, קטיף, נטיעת מטעים ועוד. שכרם של פועלי הדחק היה זעום.

בין השיקולים לשיכון העולים היה הרצון בפיזור אוכלוסין: מרבית אוכלוסית הישוב היהודי עד הקמת המדינה התרכזה במישור החוף ובירושלים, וחבלי ארץ נרחבים נותרו ריקים. לפיזור האוכלוסין היתה מטרה כלכלית (מיצוי וניצול שטחי ארץ), ביטחונית (ישובים בסמוך לגבול הם ערובה להחזקתו), וחברתית. התפיסה לפיה על המדינה לנקוט במדיניות זו היתה חזקה כל-כך, עד שתוך שנים מועטות הפכה ישראל למדינה עם הכי הרבה ישובים ביחד לאוכלוסיתה.

המורה ב"סלפי" אם אחד הפתרונות שהומצא בתקופת הצנע. שימו לב לכיתוב וזיכרו כי אורז היה מצרך יקר אז.

במישור הכלכלי הפעילה מדינת ישראל מדיניות של צנע וקיצוב – על מנת להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה, הפעילה המדינה מנגנון בו מוצרי יסוד בסיסיים ניתן לרכוש תמורת תלושים שמחולקים לאזרחים על-פי מפתח קבוע (לפי ראש). מטרת המנגנון היתה שלכולם יהיה קיצוב שווה של מוצרי מזון בסיסיים, ולא ניתן יהיה לרכוש אותם בכסף. בנוסף, הושמה מדיניות מחמירה למניעת קניית מוצרי מותרות רבים. בממשלת ישראל היה שר לענייני הצנע והקיצוב ותפקידו היה לדאוג לאספקת מוצרי היסוד לכלל האוכלוסיה מחד, ולמניעת "מותרות" מאידך. באמצעות המדענים שכינס בן-גוריון כבר ב"ועדת התיכון", פיתחה המדינה לחלק מהמוצרים שהיו בחזקת מותרות תחליף "עממי".

מקליטה ליצירת חברה – קשיים ומדיניות

בשנות החמישים והשישים דגלה מדינת ישראל במדיניות "כור ההיתוך". מדיניות זו ביקשה לקחת את העולים מתרבויות שונות ולהכניסתם לתרבות וזהות ישראלית משותפת. מדיניות כור ההיתוך ראתה בתרבויות המוצא "גלותיות", ושאפה להעמיד תחתן "ישראלי חדש", "צבר". דמות הצבר נשענה פעמים רבות על התרבות אותם הביאו עולי העליה הראשונה והשניה מאירופה, אולם בפרמטרים מסוימים "ירשה" דמות הצבר דווקא מאפיינים של מדינות מוצא אחרות – כך לדוגמה בפרמטר השפה השתרשה העברית ה"מזרחית" ולא היידישאית.

מדיניות כור ההיתוך היו גופי התרבות (תאטראות, עיתונים), אולם באופן משמעותי לא פחות: מערכת החינוך וצה"ל. התפיסה היתה כי "כור ההיתוך" ליוני לבניית חוסנה הלאומי של המדינה, ולבניית חברה בעלת ערכים משותפים. שנים מאוחר יותר נשמעה ביקורת כלפי מדיניות זו, לפיה המחיר של "כור ההיתוך" היה גבוה: מחיקת זהויות ותרבויות שהיו בעבר ועשויות היו לתרום לחברה. ביקורת נוספת נמתחה לימים על מקורות דמות הישראלי ה"חדש" שביקש להנחיל "כור ההיתוך", ביקורות לפיהן ה"ישראלי החדש" הוא הישראלי האירופאי, האשכנזי, ולא דמות "ישראלי חדש" הנשענת על מקורות מגוונים.

במהלך שנות השבעים והשמונים, על-רקע מחאות ואירועים ביטחוניים רבים, השתנתה תפיסת עיצוב החברה בישראל, ממדיניות של "כור היתוך", למדיניות של "רב-תרבותיות". התרבות בישראל החלה לגלות פלורליזם לגווני תרבות שונים (במוסיקה לדוגמה), והחברה לישראל חדלה לבקש "ישראלי חדש", אלא החלה להדגיש את הייתרון בריבוי גווני זהות וגווני תרבות. בשנות התשעים מגמה זו צמחה ביתר-שאת, על-רקע העליות הגדולות והתרבות ערוצי התקשורת. בגישת הרב-תרבותיות שהתפתחה, "הקבוצות השונות שומרות על זהותן, על האתניות, המנהגים, האמונות, השפה והמיתוסים שלהן, אך יחד עם זאת מאוחדות בנאמנותן הלאומית" (דניאל פלורנטין).

בין הגורמים לשינוי תפיסתי זה ניתן למנות את הנהנתנות והדגשת האינדיווידואל, השבר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים ועימו הטלת הספק בממסד, התרבות ערוצי התקשורת, מחאות חברתיות של קבוצות בחברה כמו "הפנתרים השחורים", וניסיון נצבר מקליטת עליות שנות ה-50 וה-60. ההסתכלות על מדיניות "כור ההיתוך" בביקורתיות לוקה פעמים רבות באנכרוניזם (השלכת ערכים של ההווה על העבר תוך התעלמות מההקשר ההיסטורי והסיטואציה), שכן רבים הטוענים כי היתה נחוצה בשעתה, ובשנות השמונים ניתן היה לפנות מקומה לטובת תפיסת ה"רב תרבותיות".

רואים (ושומעים) את השינוי – כיצד התבטא השינוי בשטח

חשבו על מדיניות כור ההיתוך. על שנות ה-50 וה-60. האם באותן שנים היה סיכוי שישמע ברדיו אחד מהשירים הללו:

חשבו: לאן כותב השיר מביע געגועים? האם היתה לגיטמציה לגעגוע כזה בתקופת "כור ההיתוך"?

ה"רב תרבותיות" נתנה לגיטימציה ליצירה שמציגה געגועים למולדת אחרת מישראל, היא איננה שוללת את הגולה וזיכרונה. בתקופת כור ההיתוך קול כזה לא היה נשמע כלל.

בנוסף, ה"רב תרבותיות" הכניסה סגנונות מוסיקליים שנשמעו בעבר רק בשעות מיוחדות להם אל תוך השעות הרגילות, אל תוך המיינסטרים. זו השפעתו של כור-ההיתוך במוסיקה, אולם היתה לו השפעה רבה גם בתחומים נוספים.

תחום נוסף בו ניכרת הרב-תרבותיות הוא החגים העדתיים. בתקופת כור-ההיתוך חגים אלה לא צוינו, ואם צוינו צוינו בצנעה, בתוך המשפחה, מבלי להבליטם כלפי חוץ. בשני העשורים האחרונים זוכים החגים העדתיים לעדנה בציבור: המימונה של העדה המרוקאית, הנובי-גוד של עולי בריה"מ, הסיגד של עולי אתיופיה ועוד.

תחום אחר בו ניכר השינוי הוא אופן ההסתכלות על העולה עם הגעתו. בספרו "תרנגול כפרות" מספר אלי עמיר את סיפורו של נורי, עולה מעיראק שכאשר הגיע לקיבוץ בשנות ה-50 אמרו לו המדריכים בפשטות "מעכשיו אתה לא נורי, אתה נמרוד". נורי בספר סירב לקבל את השם החדש ודבק בשמו הישן, אולם ניכר כי מעטים עשו כן. העולים התבקשו "להתנתק" מזהותם הישנה, מתרבותם הישנה. עולים חדשים, ובני-מיעוטים נתבקשו לשנות שמותיהם על-מנת להשתלב טוב יותר בחברה (רואים זאת בצבא באופן ניכר).

עם התממשותה של תפיסת ה"רב תרבותיות", לזהות המקורית של העולה, ולתרבותו המקורית, ניתן מקום של כבוד בתוך זהותו כישראלי. חשבו על שמות קרייני גלי-צה"ל היום (יוּנָה לייבזון, שיבל-כרמי-מנצור, נסלי ברדה) – כולם היו מתבקשים לשנות את שמותיהם בשנות ה-50 אם שרתו בתחנה.

ולסיום – משברים בקליטה: אירועי ואדי סאליב כדוגמה

זוהי אולי הכתבה המייצגת טוב ביותר את הגורמים לאירועים שזכו לימים בשם "אירועי ואדי סאליב". מומלץ ללחוץ על הכתבה ("דבר", 14/7/1959, מתוך אתר www.jpress.org.il) ולקרוא אותה.

ראשית – מהם האירועים (בקטן):

קיץ 1959, חיפה. בעל בית-קפה בשכונת ואדי-סאליב בחיפה מזמין את המשטרה לטפל בתושב השכונה עקיבא אלקריף שהיה מעורב בקטטה. עם הגעת המשטרה, התפתחה תגרה במהלה נורה אלקריף ברגלו. בערב נפוצה שמועת שווא לפיה אלקריף מת מפצעיו. השמועה גרמה למהומות והפגנות, במהלכן החלו המוחים לעלות במעלה הכרמל לעבר השכונות המבוססות יותר, תוך שחלקם משליכים אבנים, מציתים מכוניות ושוברים חלונות ראווה. מועדוני מפא"י וההסתדרות בשכנות ואדי-סאליב ובשכונת הדר הושחטו. יום לאחר פרצו מהומות מחאה בערים נוספות כגון טבריה, מגדל-העמק ובאר-שבע.

ראשית – מהם האירועים (בגדול):

כמאמר הכתבה למעלה, אירועי ואדי-סאליב לא פרצו בגלל אותה תגרת-שיכורים ותגובת המשטרה, אלא שכונת ואדי-סאליב "שכנה על הר-געש" שהיה מתפרץ בכל מקרה. שוכני שכונות העוני, הרגישו במשך שנים כי הם קורבן לאפליה מצד השלטון. בני עדות המזרח בשכונות העוני הרגישו כי הם שוכנו ב"כיסי עוני" שאין להם כל סיכוי לצאת מהם. עם שוך המהומות, מונתה ועדת חקירה לבדיקת אירועי ואדי-סאליב. בין העדים בפני ועדת החקירה היה גם תושב השכונה משה גבאי:

"…אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול…אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח?…"

מעדותו ניתן ללמוד על הרגשת הקיפוח האותנטית שהיתה אז בקרב יושבי השכונה. ועדת החקירה לאירועי ואדי-סאליב מצאה אף היא כי ההתפרצות לא היתה בשל התקרית, אלא היתה פורצת בכל מקרה בשל רגשות אפליה ועוני בלתי נסבל. הועדה תיארה את העוני כך: "במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה כשלא בכל 'דירה' כזו מצויים תנאים סניטריים אלמנטריים". עם-זאת קבעה הועדה באופן נחרץ כי גם אם היתה אפליה, היא איננה פרי של החלטה מכוונת, אלא של טעויות או נסיבות בשטח. בכל מקרה בעקבות מסקנות הועדה השתנתה חלק מהמדיניות כלפי העוני בישראל: הואץ פינוי המעברות והשכונות שאינן ראויות למגורים ותושביהם הועברו לשיכונים, הונהגה קצבת ילדים, ועוד. עם-זאת, בשנות ה-70 התפרצה מחאת "הפנתרים השחורים" בשכונת מוסררה בירושלים על-רקע דומה: הרגשת הפליה וקיפוח, עוני, וחוסר אפשרות של מוביליות בחברה.

מהומות ואדי-סאליב היו ונותרו סימן לטעויות שנעשו בקליטת העליה, ולרגשות קיפוח שהיו לחלק מאוכלוסיות העולים. מהומות ואדי-סאליב התחילו תהליך בו הביקורת על מדיניות הקליטה של המדינה נשמעת, ולהן ולמהומות ההמשך בשנות השבעים, השפעה על צמיחת תפיסת ה"רב תרבותיות". מהומות ואדי-סאליב היו הפעם הראשונה בהן נפתח דיון על אופן קליטת העליה וקליטת התרבות, ועל האפשרות כי היתה הפליה בקליטת העולים.

רקע: מלחמת ששת-הימים ותוצאותיה:

הבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים כרוכה בחזרה שש שנים קודם, אל מלחמת ששת-הימים, אל יוני 1967. במפה, מסומן בחום שטחה של מדינת ישראל על-פה הסכמי שביתת הנשק (1949). גבולות אלה היו בתוקף במשך 19 שנים, עד מלחמת ששת הימים. במלחמה, תוך 6 ימים, כבשה ישראל את חצי-האי סיני (ממצרים), את רצועת עזה (ממצרים), את אזור יהודה-ושומרון (מירדן), ואת רמת-הגולן (מסוריה). למעשה, הכפילה מדינת ישראל את שטחה ביותר מפי 3.

מדינות ערב התקשו להשלים עם התבוסה שנחלו, וכינסו את "ועידת חרטום" – ועידת פסגה כלל-ערבית. בסיכום הועידה, הסכימו המדינות על עקרון "שלושת הלאו-ים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא-ומתן עם ישראל. עם-זאת, הועידה קראה להפעלת מאמצים דיפלומטיים לצורך תיקון תבוסת המלחמה. במקביל, הניצחון הגדול גרם בישראל לרבים לחטוא בשאננות, יוהרה, ביטחון עצמי מופרז והמעטה בערכו של האויב. שירי ניצחון המבטאים זלזול במנהיגי האויב נשמעו בכל קרן רחוב:

ב-1969 החלה בתעלת סואץ תקופה שכונתה "מלחמת ההתשה": מלחמה בה מדי מספר ימים היו תקריות גבול שגוו הרוגים. בפתיח של הסרט "בלוז לחופש הגדול", מספר השחקן על ימי מלחמת ההתשה:

ב-7/8/1970 הסתיימה מלחמת ההתשה בהסכם בין ישראל למצרים – הסכם להפסקת אש. חודש לאחר מכן מת נשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, והחליף אותו אנואר סאדאת. תקופת תחילת שלטונו של סאדאת אופיינה בקשיים מבית – מצוקה כלכלית של המדינה ומחוץ – יחסים עולים ויורדים עם בריה"מ. בצל בעיות אלה, החל הצבא המצרי במסע רכש של אמצעי לחימה, שעתיד היה להביא את הצבא לכדי היותו צבא מודרני, עד סוף 1974. בנוסף ערך הצבא המצרי שני תרגילים גדולים בשנה, הכוללים גיוס מילואים, שכונו תרגילי "תחריר" ("שחרור").

בארץ, הגוף האחראי על ההערכה המודיעינית נקרא אמ"ן – אגף מודיעין, ובראשו באותה התקופה עמד האלוף אלי זעירא. הנחת העבודה המרכזית של אמ"ן, שכונתה לימים הקונספציה, הכילה שני יסודות עיקריים:

• מצרים רואה במלחמה את הדרך להשבת השטחים שאיבדה במלחמת ששת-הימים, והיא תצא למלחמה רק כשתדע שצבאה יכול להגיע להישג ממשי בדמות כיבוש מרבית סיני.
• סוריה לא תצא למלחמה לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים.

בשל ידיעות ברורות שמצרים ראתה בבניית חיל אוויר חזק ואיכותי תנאי בסיסי לניצחון על צה"ל והשגת יעדים משמעותיים, ובשל ידיעות על-כך שמצרים סגרה עסקאות רכש נשק שעתידות לספק לה מטוסים וציוד נגד מטוסים עד סוף 1974, הניח אמ"ן שהסבירות שמצרים תצא למלחמה לפני כן – מזערית. בהתאם להנחת העבודה, לפיכך גם הסבירות למלחמה עם סוריה – מזערית.

בסרט "שתיקת הצופרים" משחק נתן דטנר את ראש-אמ"ן, אלי זעירא. בקטע הראשון של הסרט, ניתן לראותו מציג את עיקרי הנחות העבודה, באותם המילים בהם הציג אותן אלי-זעירא עצמו:

האלוף אלי זעירא - ראש אמ"ן

תסמונת אנושית היא להתאים מידע חדש לקונספציה (הנחת עבודה) קיימת, במקום לבדוק את הנחת העבודה במקרה ומגיע מידע שאינו מתיישב עימה. ככל שאדם מדברר יותר את הקונספציה הקיימת, כך קשה לו עוד יותר לקבל שינויים בה. תסמונת אנושית זו, בשילוב ראש-אמ"ן מוערך ביותר על-ידי שר הביטחון משה דיין, היתה לרועץ בשבוע האחרון של ספטמבר ובשבוע הראשון של אוקטובר 1973.

בשבועיים הללו הגיעו ידיעות רבות על התארגנות צבא מצרים והתארגנות צבא סוריה למלחמה. בין הידיעות שהגיעו התרעה אישית של המלך חוסין שהעביר לראשת-ממשלת ישראל גולדה מאיר, ידיעות שקלטה יחידה יחידה 848 על הנחיה שעברה בצבא מצרים להפסיק את צום הרמצ'אן, ידיעות על היערכות שכמוה לא היתה של צבא מצרים לאורך הגבול, ועוד. במהלך אותם שבועיים הקפידה צמרת אמ"ן "לעקר" את הערך ההתרעתי של הידיעות הללו באמצעות פרשנות לפיה צעדי הצבאות הם חלק מתרגיל "תחריר 41", הם חלק מהיערכות למגננה בשל חשש מתקיפה ישראלית ועוד. קולות אחרים שהיו באמ"ן, של חוקרים שונים שטענו שמדובר בסימנים מעידים למלחמה, הושתקו בתוך הארגון. בימים שלפני המלחמה הביעה ראשת הממשלה דאגה מהסימנים והביעה סימני שאלה שונים על הקונספציה, אולם הורגעה כל העת על-ידי ראש אמ"ן האלוף אלי-זעירא ושר הביטחון משה דיין.

משה דיין, שר הבטחון

ביומיים שלפני המלחמה הלכו הסימנים למלחמה והתרבו. יחידה 848 קלטה שיחות לפיהן היועצים הסובייטיים שהיו מוצבים דרך קבע במצרים וסוריה וייעצו למדינות אלה, מתארגנים בחופזה לעזיבה, עם משפחותיהם. הידיעות על-כך פורשו על-ידי רבים באמ"ן באופן מחמיר לפיו רוסיה יודעת על כוונה מצרית וסוריה לפתוח במלחמה עם ישראל. אולם גם אז, ראש אמ"ן החליט להציג את הפרשנות המקילה: יתכן משבר מדיני בין רוסיה למדינות ערב, או "הערכה רוסית שגויה" על כוונות מצרים וסוריה. על-אף ההערכה המקילה של ראש אמ"ן, ביום חמישי בלילה, 4/10/1973, בחר הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר ("דדו") להגביר את כוננות הצבא הסדיר לרמה הגבוהה ביותר, לגייס את מערך גיוס המילואים, וכן טייסים. הוא התבטא ואמר "אילו הייתי פרשן צבאי או חבר-כנסת הייתי אומר שזו לא התקפה. […] [היות ואני הרמטכ"ל] אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי מספיק הוכחות, שאין בכל הדברים האלה סימנים לכוונות התקפיות". בכך, הפך דדו למעשה להיות הגורם הבכיר הראשון שמשלים עם האפשרות שמלחמה בפתח.

ביום חמישי בלילה, 4/10/1973, אשרף מרואן, שהיה מקורב לצמרת השלטונית המצרית ומקור של המוסד שכונה "בבל", יצר קשר עם מפעיליו במוסד וביקש להיפגש עימם בדחיפות. ביום שישי בערב, 5/10/1973 פגש מרואן את ראש המוסד צבי זמיר בפריז. בפגישה מסר לו כי הוא בטוח שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה עם ישראל למחרת, Just before sunset. למשמע ידיעה זו יצר קשר צבי זמיר עם מזכירו הצבאי, וזה מסר לראש אמ"ן, לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה את הידיעה. מכאן, השלימה גם ראש הממשלה עם האפשרות הסבירה שתפתח מלחמה, בניגוד להערכות אמ"ן.

בשתיים בצהרים פרצה מלחמה. מדינת ישראל מצאה עצמה לא ערוכה כפי שהייתה רוצה. כוחות סוריים חצו את הגבול ברמת הגולן. כוחות מצרים חצו את תעלת סואץ, כיתרו את המעוזים (המוצבים הישראלים שהיו על גדות התעלה), ונעו מזרחה. היו שהתבטאו כי ישראל "נתפסה עם המכנסיים למטה". יש הטוענים כי משה דיין אמר שמדינת ישראל היתה על-סף "חורבן בית שלישי".

הרמטכ"ל הוביל בימים הבאים את הצבא ממפלה לבלימה, ובהמשך למתקפת נגד. על מחדלי הגנרלים ומקבלי ההחלטות כיפו בדם רב ובמאמץ אין סופי, אלפי חיילים וקצינים זוטרים.

תוצאות המלחמה בטווח הקרוב:

הישגי צה"ל בחזית רמת-הגולן

בחזית רמת-הגולן הצליח צה"ל להשיב להתקפה במתקפת-נגד, ותוך מספר יממות לכבוש שטחים ברמת הגולן הסורית (מסומן בכחול) ובשיא רכס החרמון. צה"ל הגיע בחזית זו למרחק של 40 ק"מ מדמשק, ולמעשה כמעט ואיים עליה באש תותחים.

בחזית הדרומית הצליח צה"ל לחצות את תעלת סואץ במהלך מתקפת הנגד, ולהגיע לטווח של 101 ק"מ מקהיר בירת מצרים. במקביל, בהתקדמותו של צה"ל מערבה הוא כיתר את הארמיה ה-3 המצרית (נתח משמעותי מצבא מצרים), ולמעשה הוביל אותה לכניעה.

ב-22/10/1973 למעשה כבר ביסס צה"ל את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול, על-אף מצב הפתיחה הקשה. אולם הניצחון הושג במחיר גבוה. 2,222 הרוגים ישראלים, ובנוסף אליהם עוד 347 הרוגים שנפלו בשטח שנכבש ברמת הגולן הסורית בחצי השנה שמתום המלחמה ועד חתימת הסכם הפרדת הכוחות. המחיר הכבד אותו שילמה ישראל השפיע בתחומים רבים – בחברה, בכלכלה, בתרבות ועוד:

השפעות המלחמה:

שידוד המערכות בעקבות מלחמת יום הכיפורים החל בנובמבר אותה השנה, עם מיני ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט, ברשות השופט שמעון אגרנט, שנועדה לחקור את מחדלי המלחמה. על-אף עבודת הועדה, מחאה פוליטת בארץ החלה חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילה כאשר מוטי אשכנזי, מילואמניק משוחרר התחיל בהפגנת יחיד מול הכנסת, הפגנה שהפכה תוך ימים להמונית.

עיתון מעריב, 17 בפברואר 1974. מתוך אתר www.jpress.org.il

ההפגנות הביאו את הממשלה להתפטר במאי 1974. יצחק רבין, שהיה שגריר ישראל בוושינגטון במהלך המלחמה, ורמטכ"ל מלחמת ששת-הימים, יורש את רשות הממשלה. בהמשך, וביתר שאת אחרי בחירות 1977 בהן זכה מנחם בגין, החל תהליך שלום עם מצרים, במסגרתו השיבה ישראל את סיני למצרים. המלחמה במידה רבה, היתה גורם שאפשר לדעת הקהל הישראלית לקבל את רעיון המשא-ומתן עם מצרים. המלחמה במידת מה, הובילה לסוף שלטון מפלגת מפא"י, ולמהפך הפוליטי ב-1977 בו זכה מנחם בגין, שהיה יו"ר סיעת הליכוד שהתאחדה ב-1973.

בתחום הכלכלי למדינת ישראל הוסב נזק כבד במלחמה. צמיחתה, שהיתה בנסיקה מ-1967, נעצרה. ישראל החלה להוציא סכומים ניכרים על שיקום צבאה מהמלחמה, ולמעשה מאז 1973 מעולם לא ירד תקציב הבטחון של ישראל אל הרמות שהיו בטרם המלחמה. חצי השנה עד הסכמי הפרדת הכוחות שנחתמו ב-1974 גרמו למדינת ישראל להפעיל במשך כמעט חצי שנה את מרבית צבא המילואים שלה. הפעלה זו היתה כרוכה בעלויות יקרות, וכן גרמה להאטה ניכרת בפעילות במשק, שכן עובדים רבים היו מגויסים. יש שטוענים שמדינת ישראל לא נחלצה מהמשבר הכלכלי שנגרם בשל מלחמת יום הכיפורים עד המשבר הכלכלי הגדול של 1983.

בתחום הביטחוני המלחמה השפיעה על ישראל השפעה ניכרת: בצפון הסכם הפרדת הכוחות של 1974 למעשה הפך את גבול רמת-הגולן לגבולה השקט ביותר של ישראל. סוריה זנחה את האפשרות להשיב את רמת הגולן לידיה באמצעים צבאיים, והשקיעה במידה רבה משאבים רבים בביסוס שלטונה בלבנון, תוך תפיסה לפיה באמצעות לבנון ניתן יהיה להמשיך ולהשפיע על ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש, גבול רמת הגולן, נותר שקט עד היום.

במצרים המלחמה פתחה את הצוהר לקיום משא-ומתן, באמצעותו הבשיל הסכם שלום שנחתם בין מצרים וישראל ב-1977.

גם צה"ל עצמו עבר שידוד מערכות נרחב, בתוך אמ"ן פנימה, ובהיערכות הצבא בכלל. אולם אין הדבר מדיוננו כאן.

החברה הישראלית השתנתה מאוד בעקבות המלחמה: מחברה מגויסת, המאמינה באושיות השלטון ובראשיו, לחברה הנוטה להטיל ספק, לעיתים אנטי-ממסדית. רבים שראו בישראלי של 1967 את התגלמות הישראלי החדש, הגיבור, המשכו הישיר של בר-כוכבא והמכבים, החלו לראות בישראלי גם יהיר, מתנשא, וגלותי. בחירות 1977 ביטאו במידה רבה את תחושת הסיאוב שחשו רבים מהישראליים כלפי השלטון הקיים, ולכן ביקשו להחליפו.

גם "בלוז לחופש הגדול", שראינו ממנו שני קטעים, הוא מתוצאות המלחמה. לא מיד, אבל התרבות החלה להשתנות. ביקורת כלפי השלטון, הצבא, הממסד, החלו חודרים אט-אט לתוכה. הצבא הפסיק להיות ה"פרה הקדושה", הטאבו, שאותו לא אין לבקר – בחברה באופן כללי החל מהפגנותיו של מוטי אשכנזי, ומאוחר יותר – גם בתרבות.

המצגת ניתנת לצפיה כאן.