חזקיה בן אחז הוא אחד משלושת המלכים הבודדים עליהם נכתב "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, דָּוִד אָבִיו" (פס' 3), והמלך הראשון ממלכי יהודה עליו נכתבה גם הערכה זו, וגם "וַיִּדְבַּק, בַּיהוָה, לֹא-סָר, מֵאַחֲרָיו; וַיִּשְׁמֹר, מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה" (פס' 6). כלומר – הוא מושווה גם לדוד וגם למשה. ריבוי המחמאות הללו מחייב אותנו כקוראים להבין מדוע זכה בהן. בסוגיה זו, תעסוק יחידה קצרה זו.

במהלך ימי מלכותו ערך חזקיה שתי רפורמות דתיות: רפורמת ריכוז הפולחן ורפורמת טיהור הפולחן. על שתי הרפורמות צריך היה לחזור יאשיהו כמעט 100 שנים מאוחר יותר, משמע – או שהוא לא השלים אותן, או שהוא השלים אותן אולם מלכים אחריו החזירו את הגלגל אחורנית.

רפורמה ראשונה – ריכוז הפולחן:

• בפסק 4 נכתב על חזקיה כי "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת". ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בהסרת הבמות לעבודה הזרה, אולם מדובר בהסרת במות לעבודת ה' הממוקמות ברחבי הממלכה, והתרת המשך הפולחן בביהמ"ק בלבד. חשוב להבין – עד ימי חזקיה הנורמה היתה לקיים את פולחן ה' בכל רחבי הממלכה.
• בתל באר-שבע נמצאו סלעי המזבח המוצג בצד ימין כאשר הם בשימוש משני (שימוש חוזר) בקירות אחד הבניינים. עפ"י השכבה בה נמצאו הסלעים, ותארוכם הכימי, נקבע כי במאה השמינית לפנה"ס (ימי חזקיה) פסק השימוש במזבח זה. עפ"י צורתו וסימנים נוספים, ברור כי מדובר היה במזבח לעבודת ה', שכנראה בעטיה של רפורמת ריכוז הפולחן פורק, וסלעיו שימשו לבניה.

רפורמה שניה – טיהור הפולחן:

• בפס' 4 נכתב על חזקיה כי הוא "כָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה" – כלומר – הפסיק את העבודה לאשרה (אלה כנענית). ברור שהיו אנשים בעם שעבדו אותה במקביל לעבודת ה', וחזקיה החל למנוע זאת.
• עוד באותו הפסוק: "כִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן" – חזקיה שובר (מכתת) את נחש הנחושת אליו הקטירו (העלו קטורת) אנשים מבני ישראל. המעניין לגבי הנחש – האל ציווה על משה ליצור אותו בבמדבר פרק כא אולם בשל העובדה שבני ישראל החלו להתייחס אליו כאל בפני עצמו, ולא כעצם שנוצר בציווי ה', הוא היה למעשה עבודה זרה ולכן נהרס על-ידי חזקיה. בנוסף, חזקיה מדבר על הנחש הזה בביטוי הקטנה "נחושתן"
• שתי הפעולות הללו מראות על פועלו של חזקיה לטהר את הפולחן לה' מפולחן זר.

התגובות לרפורמות:

ספר מלכים, מעצם היותו "ספר הבית של מלכי יהודה", מתאר את הרפורמות כפעולות חיוביות. אולם,

הרפורמה של ריכוז הפולחן על ידי ביטול הבמות היתה עשויה להתפרש כחילול הקודש ולעורר תנועת מחאה. הרחקת המאמינים מאתרי הפולחן המקומיים חייבה מידה מסוימת של כפייה, מה עוד שביצועה, וכן ריכוז הפולחן באתר מרכזי אחד, ובעיקר קיום הפולחן בשלושת חגי העלייה לרגל, שחלו בעונות חקלאיות, היו כרוכים בקשיים טכניים וכלכליים. הסרת הבמות הכבידה במיוחד על שלמות בתי האב, שקיימו בצוותא ובאווירה אינטימית את הפולחן, שכן אנשים רבים, בעיקר קשישים, חולים וילדים, לא יכלו לבוא לירושלים. מורת רוח זו משתקפת בנאום רבשקה, המלגלג על ביטחונם בה' של הנצורים בירושלים בטענה שחזקיהו פגע בקדושת האל על ידי ביטול במותיו ומזבחותיו בקבעו את המזבח בירושלים כמזבח בלעדי. כיוון שרבשקה, נציגו של מלך אשור, ביקש לשכנע את הנצורים להיכנע למרוּת אשור, הרי שבדבריו אלה לא הביע את השקפתו הוא, אלא כנראה את זו של חוגים רחבים ביהודה, שראו בהסרת הבמות חילול קודש. (מתוך: ב. עודד, ומ. קוכמן, "עולם התנ"ך – מלכים ב", רעננה 1996, עמ' 150).

עכשיו, פתחו תנ"ך, ובצעו את בוחן סיום היחידה:

 

צפו בשיעורטון הפרק:

בשונה מהוראת הפרק בשיעורטון, יש הטוענים כי למעשה הפרק איננו נבואה אחת או רצף נבואות בעלת סמיכות-כרונולוגית, אלא ב:

אלא באוסף של נבואות, שתוכחה וישועה משמשות בהן יחד. קשה לקבוע בבירור את גבולותיה של כל נבואה ונבואה, הן מפאת הנושאים הדומים המובאים בהן, והן בשל השיטה שבה צורפו הנבואות זו לזו. אף על פי כן אפשר להבחין, שהנבואות שנצטרפו בפרק למעין חטיבה אחת, נאמרו בתקופות שונות במשך שנות פעילותו של ישעיהו […] נראה אפוא, שהקו שהנחה את עורך הספר היה לפתוח בבשורתו הראשית של הנביא, על ידי איסוף נבואות בנושאים מרכזיים בתורתו, תוך ויתור על סידורן הכרונולוגי. (מתוך: י. הופמן, "מבנה הפרק והרכבו", בתוך: י. שיף [עורך], עולם התנ"ך -ישעיה, רעננה 1996, עמ' 20)

כלומר, לתפיסתו של הופמן, ניתן לחלק את הפרק למספר חלקים שונים בנושאם ובמועדם, שחוברו כמעין "קדימון" לנבואות ישעיה. ככל פרקי נבואות ישעיה, הפרק רווי באמצעים רטוריים-ספרותיים, שנועדו לסייע בידי הנביא לשכנע את שומעיו ליישם את הדרך עליה מנחה – "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (17-16). בכל הפרק דבק הנביא בהנחת עבודה לפיה: "אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם–טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ.  וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם–חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" (20-19) – כלומר – העם עדיין יכול להשפיע על גורלו – אם יבחר להקשיב – יזכה בטוב הארץ, ואם לא – יזכה בעונש.

פתחו תנ"ך, וענו על הבוחן:

יחידת הלימוד הזו עוסקת בשני פסוקים, המציעים סוף "חליפי" למסע-סנחריב:

• 35: "וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" – כלומר: באחד מהלילות בהם הצבא האשורי צר על ירושלים, מלאך האל מתערב, ובמגפה לילית מתים 185K חיילים מצבא אשור.
• 36: "וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיֵּשֶׁב, בְּנִינְוֵה" – כלומר: בעקבות המגפה ואובדן מרבית צבאו, נאלץ מלך אשור לשוב לארצו ולהפסיק את המצור על ירושלים, ובכך ירושלים ניצלת.

כזכור, בפרק יח צבא אשור נסוג מיהודה רק בשל תשלום הקנס בידי חזקיה, והצהרת נאמנותו המחודשת לאשור ("חטאתי, שוב מעלי" וכו'). עולה השאלה – כיצד ניתן ליישב את שני הסופים השונים של הסיפור? חוקרי מקרא רבים, ובהם לדוגמה הפרופ' אלכסנדר רופא, טוענים כי הסוף ה"ניסי" של סוף פרק יט הוא תוספת שהוסיף עורך מאוחר בימי בית-שני, והאירוע הניסי לא התרחש מעולם. חוקרי מקרא אחרים, ובהם לדוגמה ה״ג רוולינסון טענו כי סנחריב לא ערך ליהודה מסע אחד, אלא שניים, וכל אחד מהפרקים מציג את ההתרחשות באירוע אחר.

ההצלה הניסית כיוצרת אמונה עממית חדשה:

הצלת ירושלים באורח ניסי, אם אכן התרחשה, יצרה אמונה עממית חדשה וחזקה, אמונה לפיה ירושלים "חסינה" מחורבן, והאל מבטיח את בטחונה. אמונה זו, שנשברה בחורבן ירושלים 115 שנים מאוחר יותר, צוינה בלשון עבר במגילת איכה, המגילה הבוכה על-חורבן ביהמ"ק: "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וכל (כֹּל) יֹשְׁבֵי תֵבֵל:  כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". כלומר, מציינת המגילה, לא האמינו תושבי העולם ומלכי הארץ כי אויב כלשהו יכול לשבור את שערי ירושלים. נגד אמונת החסינות הזו, יצטרך להילחם בהמשך הנביא ירמיה.

פתחו ספרי תנ"ך, ובצעו את בוחן היחידה לסיום:

 

חלק זה של פרק יח בכללותו הוא נאום לוחמה פסיכולוגית של רבשקה, שר בצבא אשור, נגד יהודה. רבשקה נשלח על-ידי מלך אשור לעמוד בפאתי ירושלים, ולגרום לנצורים בה להיכנע מרצונם החופשי, ובכך לחסוך את הצורך במלחמה. הנאום, הוא אחד הקטעים הארוכים ביותר בתנ"ך בו מובאים דברי דמות שאיננה מיהודה או ישראל. בנאום, משתמש רבשקה בשורה של אמצעים רטוריים וספרותיים, שיש לעמוד על טיבם.
ראשית, מי שצריך להיזכר בפרק, יכול להשתמש בשיעורטון:

בפרק זה יש לתת תשומת ליבנו למספר אמצעים ספרותיים:
מטאפורה: שימוש במילה מתחום אחד כדי לומר אמירה על תחום אחר. מצאו את המטאפורה בפסוק 21. תשאלו עליה בהמשך.
מילה מנחה: מילה או שורש לשוני החוזרים בתוך טקסט או מספר טקסטים, ובחזרתה היא מעבירה משמעות או מסר. בנאומו של רבשקה מספר פעמים נעשה שימוש רטורי (=נאומי, שכנועי) במילה המנחה, בנוסף למשמעותה הספרותית.

בנוסף, יש לשים לב בפרק לשפת הנאום ומשמעותה מבחינת יעילות הנאום כלוחמה פסיכולוגית, ולדרך הרטורית בה בחר רבשקה: הוא מתייחס באופן ישיר לתפיסת הביטחון של העם והמלך, ומגיב לכל מרכיב בתפיסת הביטחון הזו. במילים אחרות: הוא שולל כל דבר העשוי להעניק ביטחון לנצורים, ומסביר להם מדוע הביטחון שאותו דבר נוסך בהם הוא אשליה בלבד. במקביל, רבשקה מפגין היכרות עמוקה עם יהודה, נתון המערער את ביטחון שומעיו (חשבו על עומק החדירה המודיעינית של אשור ליהודה). דוגמה להיכרות הרבה של אשור עם יהודה אפשר למצוא בפסוק 22.

תפיסת האלהות האשורית, כפי שהיא ניכרת בקטע:
בשונה מיהודה, המאמינים באלם כאל אוניברסלי, לאשור תפיסת אלוהות מקומית. שימו לב לפסוקים 35-34: " אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד, אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם–הֵנַע וְעִוָּה:  כִּי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי.  לה מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי:  כִּי-יַצִּיל יְהוָה אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי" כלומר: היכן הם אלהי כל הארצות שכבר החרבנו (אשור)? מדוע אתם חושבים שהאל שלכם יהיה חזק יותר מהם? — אשור כאן לא כופרים בקיומם של אלים של ארצות שונות, הם פשוט טוענים שהכח שלהם היה חזק יותר. כלומר – הם מכירים בקיומם והשפעתם של אלים מקומיים. אם שכחתם מהן תפיסות האלהות – זה הזמן להיכנס לארגז הכלים ולהיזכר.

ושוב עם תנ"ך, קדימה לבוחן הסיום:

החלק הראשון בפאזל הוא ההיסטוריוגרפיה, ספר מלכים, והדרך בה הוא מציג את סיפורו של חזקיה מלך יהודה, המתמודד עם מסע העונשין של סנחריב מלך אשור. כדי להתמקם בציר הזמן, מומלץ להציץ בזה: (שימו לב, אפשר לעשות זום-אין וזום אאוט בציר הזמן).

שימו לב לשני יתרונות משמעותיים שיש לחזקיה: הראשון, כאשר הוא מגיע לנקודת-משבר מול אשור, כבר יש לו ניסיון, הוא "זכה" לראות בחייו את נפילתה של ישראל, וכן זכה לראות מספר שליטים אשוריים ואת תפקודם. השני, לצד המלך פועל נביא, נתון שבתפיסה התנ"כית עשוי להוות עזר, כמובן – אם מקשיבים לו.
ועתה, יש להבין את תוכן הפרק. לשם כך, העזרו בשיעורטון:

בוחן סוף היחידה:

פתחו ספרי תנ"ך, וענו על הבוחן הבא:

בשיעור זה ישנן 9 יחידות לימוד. עברו עליהן לפי הסדר, ובכל אחת בצעו את "בוחן הסיום". בהצלחה! (ויתרנו לכם על יחידה 7. כל השאר – לביצוע)

שלום לכולם ולכולן,

להלן המטלה שיש להגיש לי בסוף הקורס:

1. בחרי דמות נשית מאחת התנועות הלאומיות (כולל מהתנועה הציונית). הציגי אותה בקצרה.
2. סכמי בקצרה על פועלה באותה תנועה לאומית. הקפידי על כתיבה תקינה, הכוללת מראי-מקום וכו'.
3. חווי דעתך: האם לדעתך היא ראויה לערך אנציקלופדי על-שמה? מדוע? הרחיבי נימוקך.

הערות:

1. בתוך הסעיפים 3-1 יש להשתמש בלפחות אחד מהמושגים שנלמדו בשיעור. ניתן להשתמש ביותר.
2. ניתן להשתמש בקובץ ה-"טעויות נפוצות" בכדי למנוע ירידת ציון בגלל שטויות.

דוגמאות לנשים בציונות: מרים ש"ך, פועה רקובסקי, הנרייטה סאלד, רחה פראייר.

לכניסה למבחן לחצו כאן.

מטבע "יהודה השבויה" שהוציא השלטון הרומי כשטיטוס היה השליט. המטבע נראית יהודה כדמות של השבויה הנתונה למרותו של המשעבד הרומי.

הרקע לפריצת המרד:
במקביל לפועלם של חכמי-יבנה שפעלו לשיקום החיים הדתיים היהודיים ללא-מקדש, היו בעם אחרי החורבן גם גורמים שלא השלימו עם חורבן הבית והשעבוד לשלטון הרומי.
בשנת 130 לספירה מגיע לביקור בארץ הקיסר הדרינָוס, ובסמוך לביקורו כנראה מפרסם שני צווים שהיהודים ראו בהם גזרות:

• הכללת ברית המילה באיסור על ביצוע סירוס.
• הצו להקמת עיר אלילית, "איליה קפיטולינה" בירושלים.

קיימתן סוגיה מחקרית: לאור העובדה כי איליה קפיטולינה הוקמה בסופו של דבר רק לאחר מרד בר-כוכבא, ולאור העדר תיעוד של הצו האוסר על מילה, יש הגורסים כי שתי הגזרות הללו היו תוצר של המרד ולא היו קיימות לפניו. באם סברה זו נכונה, אזי המרד פרץ רק בשל הסיבות הפנים-יהודיות: אי השלמה של קבוצות מסוימות עם השיעבוד, תקוות משיחיות, וגורם אחד, כריזמטי מאוד, המנצל תקוות אלה כדי להציג עצמו כמושיע ולגרור את העם למרד.

מהלך המרד:

מטבע שהפיצו המורדים בתקופת מרד בר-כוכבא. במטבע תחריט של בית-המקדש, וציון "שנת 1 לחירות ישראל".

בשנת 132 פרץ המרד באזור יהודה, שפלת יהודה, ומסביב לירושלים. אין אנו יודעים אם המורדים הצליחו לאחוז בירושלים, או שהכיתוב על המטבעות "חירות ירושלים" היה כמיהה בלבד.
באזור הגליל התחתון נמצאו מספר מערכות מסתור מתקופת מרד בר-כוכבא, ולכן יש המסיקים כי גם לשם התפתח המרד.
בעקבות המרד הועברו ליהודה כ-5 לגיונות רומיים עם כוחות עזר רבים, בפיקודו של יוליוס סוורוס. זה, הביא לדיכוי המרד באמצעות כיתור המעוזים עד כניעתם. במהלך שלוש שנים קטן תחום השפעתם של המורדים, עד שבשנת 135 דוכא מעוז ההתנגדות האחרון – ביתר.

תוצאות המרד:

ה"קארדו" – הרחוב שבנו הרומים בסגנון רומי באילייה-קפיטולינה, היא ירושלים לאחר שינוי שמה בידיהם.

למרד היו תוצאות קשות: רבים נהרגו ונמכרו לעבדות, יהודה הפכה להיות כמעט שוממה. ההיסטוריון הרומי דיו-קסיוס כתב בספריו כי 580,000 מתושבי יהודה נהרגו. גם אם מספר זה איננו מדויק, הוא משקף חורבן רב.
גזרות השמד: בעקבות המרד גזר הדרינוס שורה של גזרות נגד מצוות יהודיות: איסור מילה, הנחת תפילית, קביעת מזוזה, שמירת שבת, תקיעה בשופר ועוד. בנוסף, איסור על התכנסות בתי-דין יהודיים ועל הכשרת רבנים חדשים. התלמוד הבבלי הציג את המרד כגורם לגלות מיהודה ואת בר-כוכבא כמשיח שקר שגרר את העם לאסון.
בנוסף, הרומים הפכו את ירושלים לאחר המרד ל"איליה קפיטולינה" – עיר רומית עם פולחן אלילים בתוכה. ניתן לראות שרידים מהעיר מתקופה זו לדוגמה בקארדו הירושלמי.

דמותו של בר-כוכבא במקורות:

בר-כוכבא נחקק במקורות היהודיים כדמות שנויה במחלוקת:
באיגרותיו ובתלמוד הירושלמי, הוא תואר כשליט טוב, כריזמטי, הפועל כשליח ציבור מעולה. אף מסופר כי רבי עקיבא ראה בו משיח ונהה אחריו. אף מותו מתואר במקורות אלה ככמעט ניסי: הוא לא מת מידי אויב, אלא מהכשת נחש.
בתלמוד הבבלי הוא "זוכה" ביחס קר יותר: מסופר כי היה משיח שקר שגרר את העם לאסון, וכי הוא הומת בידי חכמים שבדקוהו ומצאו כי הוא משיח שקר.
עם עלייתה של הצנועה הציונית, היא "שלפה" מההיסטוריה את דמותו של בר-כוכבא, והציגה כדוגמה ומופת. היא הציגה אותו כמודל למנהיג הטוב: יוזם, לוחם, ובלתי-נכנע.

לצפיית עזר: שיעורטון – מרד בר-כוכבא

צפו בשיעורטון וענו על הבוחן שאחריו:

חזרה לעמוד השיעורטונים