חלק זה של פרק יח בכללותו הוא נאום לוחמה פסיכולוגית של רבשקה, שר בצבא אשור, נגד יהודה. רבשקה נשלח על-ידי מלך אשור לעמוד בפאתי ירושלים, ולגרום לנצורים בה להיכנע מרצונם החופשי, ובכך לחסוך את הצורך במלחמה. הנאום, הוא אחד הקטעים הארוכים ביותר בתנ"ך בו מובאים דברי דמות שאיננה מיהודה או ישראל. בנאום, משתמש רבשקה בשורה של אמצעים רטוריים וספרותיים, שיש לעמוד על טיבם.
ראשית, מי שצריך להיזכר בפרק, יכול להשתמש בשיעורטון:

בפרק זה יש לתת תשומת ליבנו למספר אמצעים ספרותיים:
מטאפורה: שימוש במילה מתחום אחד כדי לומר אמירה על תחום אחר. מצאו את המטאפורה בפסוק 21. תשאלו עליה בהמשך.
מילה מנחה: מילה או שורש לשוני החוזרים בתוך טקסט או מספר טקסטים, ובחזרתה היא מעבירה משמעות או מסר. בנאומו של רבשקה מספר פעמים נעשה שימוש רטורי (=נאומי, שכנועי) במילה המנחה, בנוסף למשמעותה הספרותית.

בנוסף, יש לשים לב בפרק לשפת הנאום ומשמעותה מבחינת יעילות הנאום כלוחמה פסיכולוגית, ולדרך הרטורית בה בחר רבשקה: הוא מתייחס באופן ישיר לתפיסת הביטחון של העם והמלך, ומגיב לכל מרכיב בתפיסת הביטחון הזו. במילים אחרות: הוא שולל כל דבר העשוי להעניק ביטחון לנצורים, ומסביר להם מדוע הביטחון שאותו דבר נוסך בהם הוא אשליה בלבד. במקביל, רבשקה מפגין היכרות עמוקה עם יהודה, נתון המערער את ביטחון שומעיו (חשבו על עומק החדירה המודיעינית של אשור ליהודה). דוגמה להיכרות הרבה של אשור עם יהודה אפשר למצוא בפסוק 22.

תפיסת האלהות האשורית, כפי שהיא ניכרת בקטע:
בשונה מיהודה, המאמינים באלם כאל אוניברסלי, לאשור תפיסת אלוהות מקומית. שימו לב לפסוקים 35-34: " אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד, אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם–הֵנַע וְעִוָּה:  כִּי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי.  לה מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי:  כִּי-יַצִּיל יְהוָה אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי" כלומר: היכן הם אלהי כל הארצות שכבר החרבנו (אשור)? מדוע אתם חושבים שהאל שלכם יהיה חזק יותר מהם? — אשור כאן לא כופרים בקיומם של אלים של ארצות שונות, הם פשוט טוענים שהכח שלהם היה חזק יותר. כלומר – הם מכירים בקיומם והשפעתם של אלים מקומיים. אם שכחתם מהן תפיסות האלהות – זה הזמן להיכנס לארגז הכלים ולהיזכר.

ושוב עם תנ"ך, קדימה לבוחן הסיום: