יחידת הלימוד הזו עוסקת בשני פסוקים, המציעים סוף "חליפי" למסע-סנחריב:
- 35: "וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" – כלומר: באחד מהלילות בהם הצבא האשורי צר על ירושלים, מלאך האל מתערב, ובמגפה לילית מתים 185K חיילים מצבא אשור.
- 36: "וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיֵּשֶׁב, בְּנִינְוֵה" – כלומר: בעקבות המגפה ואובדן מרבית צבאו, נאלץ מלך אשור לשוב לארצו ולהפסיק את המצור על ירושלים, ובכך ירושלים ניצלת.
כזכור, בפרק יח צבא אשור נסוג מיהודה רק בשל תשלום הקנס בידי חזקיה, והצהרת נאמנותו המחודשת לאשור ("חטאתי, שוב מעלי" וכו'). עולה השאלה – כיצד ניתן ליישב את שני הסופים השונים של הסיפור? חוקרי מקרא רבים, ובהם לדוגמה הפרופ' אלכסנדר רופא, טוענים כי הסוף ה"ניסי" של סוף פרק יט הוא תוספת שהוסיף עורך מאוחר בימי בית-שני, והאירוע הניסי לא התרחש מעולם. חוקרי מקרא אחרים, ובהם לדוגמה ה״ג רוולינסון טענו כי סנחריב לא ערך ליהודה מסע אחד, אלא שניים, וכל אחד מהפרקים מציג את ההתרחשות באירוע אחר.
ההצלה הניסית כיוצרת אמונה עממית חדשה:
הצלת ירושלים באורח ניסי, אם אכן התרחשה, יצרה אמונה עממית חדשה וחזקה, אמונה לפיה ירושלים "חסינה" מחורבן, והאל מבטיח את בטחונה. אמונה זו, שנשברה בחורבן ירושלים 115 שנים מאוחר יותר, צוינה בלשון עבר במגילת איכה, המגילה הבוכה על-חורבן ביהמ"ק: "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וכל (כֹּל) יֹשְׁבֵי תֵבֵל: כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". כלומר, מציינת המגילה, לא האמינו תושבי העולם ומלכי הארץ כי אויב כלשהו יכול לשבור את שערי ירושלים. נגד אמונת החסינות הזו, יצטרך להילחם בהמשך הנביא ירמיה.
פתחו ספרי תנ"ך, ובצעו את בוחן היחידה לסיום: