ניתן להוריד את הדגשים ללמידה כאן.

נודה ליאיר ברנשטיין על הרעיונות המלומדים המוטמעים בדגש זה.

• סיבה ארצית / ראלית – על-פי האמונה המשתקפת בסיפורי המקרא לכל דבר שקורה בעולם יש סיבה. לדברים מסוימים יש אפילו סיבה כפולה, אנושית ואלהית. כאשר התנ"ך מסביר אירוע מסוים באמצעות הסבר מהתחום הראלי, כמו בחירה אנושית (מוטעת או חכמה), אסון טבע ש"פשוט קרה" וכו', אנו מכנים זאת סיבה ארצית / ראלית. בפרקנו ניתן לראות כי בששת הפסוקים הראשונים חורבנה של ישראל מוסבר באמצעות טעותו של הושע מלך ישראל, הוא פשוט העביר את נאמנותו למצרים, ובכך גרם לאשור לבוא ולסגור עימו ועם ממלכתו חשבון.
• סיבה אלהית / שמימית – על-פי האמונה המשתקפת בסיפורי המקרא לכל דבר שקורה בעולם יש סיבה. לדברים מסוימים יש אפילו סיבה כפולה, אנושית ואלהית. כאשר התנ"ך מסביר אירו

פרק יז עוסק בחורבנה של ממלכת ישראל (722 לפנה"ס) בידי האימפריה האשורית. את הפרק ניתן לחלק לשלושה חלקים:

• פסוקים 6-1 – מציגים סיבה ארצית-מדינית לחורבן ישראל.
• פסוקים 23-7 – מציגים נאום המסביר את חורבנה של ישראל באופן שמימי – עונש על חטאי הממלכה.
• פסוקים 41-23 – בהם לא נעסוק ב"שולחן עבודה" זה, עוסקים בתושבי ישראל אחרי החורבן.

פסוקים 6-1 – סיבה ארצית-מדינית לחורבן ישראל:

פסוקים אלה מציגים את מצבו המדיני של הושע מלך ישראל: "עָלָיו עָלָה, שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה" (פס' 3). מלך אשור כבש את המרחב, ובכלל זה את ממלכת ישראל, אולם הוא לא הגלה את תושביה, אלא השאיר הממלכה על כנה, והפך אותה למעין "ממלכת חסות" הנתונה למרותו וצריכה לשלם לו מס ("מנחה"). כך הפך הושע למלך חסות, או: מלך ואסל, אשר צריך להיות נאמן למלך אשור ולשלם לו את מס הממלכה.
לאחר מכן מציג המחבר את טעותו המדינית של הושע: "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה" – הושע קשר-קשר (רקם מזימה) עם סוא מלך מצרים, כנראה בניסיון להעביר את נאמנותו אליו, הפסיק לשלם מס למלך אשור, ובנוסף להכל – מלך אשור עלה על זה "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר".
תגובתו של מלך אשור חריפה: "וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי".
במפה לפניכם ניתן לראות את התפשטות האימפריה האשורית ואת מהלכי ההגליה האשוריים.

לפי פסוקים אלה הגורם לחורבן ישראל הוא בתחום הראלייה: הושע בן אלה עשה טעות מדינית, טעות שעלתה לו בחורבן ממלכתו.

פסוקים 23-7 – הסיבה השמימית לחורבן ישראל:

פסוקים אלה הם מעין "כתב אישום" נגד ממלכת ישראל. הממלכה מוצגת כחוטאת וכפוית טובה, לדוגמה: "וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים", כלומר – הם לא "סתם חטאו", אלא חטאו נגד האל שמודגש כי הוא עשה להם טוב. החטאים המוצגים בפסוקים אלה הם ברובם מתחום העבודה הזרה – עבודת אלילים:

וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר.   וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.  וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם

בנאום מודגשת האזהרה שקיבלה ממלכת ישראל בטרם העונש:

וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם–וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.  וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם

כלומר, מודגש כי האל שלח בדורות האחרונים נביאים שתפקידם היה להחזיר את העם לדרך הישר, אולם העם "לֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם" (14). בהמשך מתוארים חטאים נוספים מתחום העבודה הזרה, אשר מובילים בסופו של דבר אל גזר-הדין: "וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו:  לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ" (17). בשל כל חטאי העם, מסיר האל את ממלכת ישראל מאדמתו. בחצי השני של הפסוק מאותת המחבר איתות מעניין "לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ" – האם זוהי אזהרה ליהודה שאם ילכו בדרכה של ישראל גורלם יהיה דומה? האם זוהי השוואה שתפקידה להראות את חטאותיה של ישראל אל מול צדיקותה של יהודה? האם זוהי האשמה של ישראל בפילוג הממלכה המאוחדת, בדומה להאשמה שתופיע בהמשך בפסוקים 22-21? כל אחת מהאופציות הללו סבירה.
אזהרה מוזרה ליהודה: באמצע תיאור חורבן ישראל וחטאותיה, מציין המחבר כי "גַּם-יְהוּדָה–לֹא שָׁמַר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ". את ההערה הזו ניתן לפרש כאזהרה ליהודה על-מנת שיחזרו בתשובה וימנעו מגורל הדומה לאחיהם הישראלים, או לחילופין כאנכרוניזם – תוספת של מחבר מאוחר הנדרש להצדיק את חורבנה (העתידי) של יהודה.

סיום מעניין:

כ וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים–עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו.  כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה.  כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה:  לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה.  כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.

בקטע זה המחבר חוזר לכתב האישום נגד ישראל, אולם מצמיד אותו באופן ברור ומובהק לתפיסת הגמול שלו – גמול דורות. האישום נגד ישראל מתחיל כבר בקריעת הממלכה (שאתם מכירים ממל"א יב) בה מואשמת ישראל בהתפלגות מ"בית דוד" ובהמלכת ירבעם, ואילו ירבעם מואשם בניצול הסיטואציה להדחת העם לחטוא נגד האל. בשל כל אלה, ובשל כך שבמשך הדורות שלאחר מכן "יֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה:  לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה", גורלם נחרץ -"וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה". חלק זה של הפרק מסתיים ב"עַד, הַיּוֹם הַזֶּה", כלומר המחבר מציין שעד תקופתו, שאינה תקופת ההתרחשות, המצב לא השתנה וישראל עודם בגולה באשור.

שלום רב כל תלמידי י"א, 

להלן רשימת הנושאים שאתם צריכים לדעת למתכונת, ומקורות לימוד:
מזכיר: (1) אייל ומיכל שלחו לכם במשוב חוברות לימוד – לדעתי יותר נוח להשתמש בהן, הן מספיקות ומעניינות, מה שכתבתי פה זה דברים שהיו לי מוכנים משנים עברו; (2) המבחן עם ספר לימוד פתוח (זה שחולק לכם) + מחברתכם האישית – ללא צריך לזכור בעל-פה, אלא להכיר. ממליץ להכין במחברתכם צירי זמן שיעזרו לכם להתמקם במבחן, סיכומים לדברים שנראים לכם חשובים, ועוד.

ממדינת מקדש לעם הספר (בית-שני):

בפרק זה מספרי העמודים הם מהספר "מסעות בזמן – ממדינת מקדש לעם הספר". (פתוח לכם חופשי באמצעות הקישור)

כלל השיעורטונים נמצאים באתר זה > קישורים וכלי-עזר > מאגר השיעורטונים.

ציר זמן לכל תקופת בית-שני שאתם צריכים להכיר

1. בניית המדינה החשמונאית וביסוסה:

• עמודים בספר: 67-62
• שיעורטון: המדינה החשמונאית

2. הכתות הדתיות בשלהי ימי בית-שני:

• עמודים בספר: 69-68
• שיעורטון: הכתות בשלהי ימי בית-שני

3. דפוסי השלטון הרומי בא"י – ממדינת חסות לפרובינקיה רומית – כולל ימי הורדוס:

• עמודים בספר: 80-74
• שיעורטון: דפוסי השלטון הרומי בא"י

4. המרד הגדול (רקע, גורמים, תוצאות ונפילת מצדה):

• עמודים בספר: 89-81.
• שיעורטון: המרד הגדול וחורבן יהודה (סיפור מצדה מופיע בהרחבה בשיעורטון, שלא כמו בספר).

5. מעבר המרכז הדתי מיבנה לירושלים ועיצוב היהדות מחדש לאחר החורבן:

• עמודים בספר: 95-90.
• שיעורטון: מיבנה לירושלים, בין יאוש לתקווה

6. מרד בר-כוכבא:

• עמודים בספר: 102-96
• שיעורטון: מרד בר-כוכבא

בונים מדינה במזרח-התיכון:

בפרק זה מספרי העמודים הם מהספר "מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון". (פתוח לכם חופשי באמצעות הקישור)

0. ציר זמן מרכז – מהמאבק בבריטים ועד הסכמי רודוס

1. מאבק הישוב היהודי בשלטונות המנדט:

• יום מרוכז מקוון: מהמאבק בשלטון הבריטי עד הקמת המדינה
• סיכום: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 49-45
• עמודים בספר: 69-65, 84-75.

2. העברת שאלת א"י לאו"ם (כולל עמדת בריטניה עד אז ומאז, עמדת ארה"ב, עמדת בריה"מ כפי שבאה לידי ביטוי בנאום גרומיקו, ועדת אונסקו"פ והתגובות לה):

• יום מרוכז מקוון: מהמאבק בשלטון הבריטי עד הקמת המדינה
• סיכום: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 49-45
• עמודים בספר: 73-72, 92-85.

3. מלחמת העצמאות חלק א':

• השיעור השלישי ביום מרוכז מקוון: מהמאבק בשלטון הבריטי עד הקמת המדינה
• והשיעור הראשון ביום מרוכז מקוון 1 – הכרזת העצמאות וחלק ב' של מלחמת העצמאות
• סיכום: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 49-45
• עמודים בספר: 104-94

4. הקמת המדינה והקמת צה"ל (כולל הויכוח על מועד ההכרזה, הכרזת המדינה, הקמת צה"ל ופירוק המחתרות, פרשת אלטלנה):

• יום מרוכז מקוון 1 – הכרזת העצמאות וחלק ב' של מלחמת העצמאות
• עמודים בספר: 111-105, 116-115

5. מלחמת העצמאות חלק ב' (כולל ארבעת השלבים):

• יום מרוכז מקוון 1 – הכרזת העצמאות וחלק ב' של מלחמת העצמאות
• סיכום: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 49-45
• עמודים בספר: 114-112, 122-117

6. הבעיות הבלתי פתורות של סוף-המלחמה:

• סיכום: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 49-45
• עמודים בספר: 126-123

מדינת ישראל במזרח התיכון:

בפרק זה מספרי העמודים הם מהספר "מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון". (פתוח לכם חופשי באמצעות הקישור)

1. תהליך הדה-קולוניזציה במזרח-התיכון:

• עמודים בספר: 141-130
• שיעור מקוון: "שעת ההכרעה"
• מצגת שלי (לא במקום שני הפריטים הקודמים)

2. גורל היהודים בארצות האיסלם:

• שיעור מקוון: "שעת ההכרעה"
• עמודים בספר: 148-142

3. עליות שנות החמישים והשישים:

• סיכום: עליות שנות החמישים והשישים
• עמודים בספר: 230-217

4א. מלחמת ששת-הימים:  (אפשר לבחור ללמוד את 4א או את 4ב כרצונכם)

• עמודים בספר: 188-183

4ב. מלחמת יום-הכיפורים:  (אפשר לבחור ללמוד את 4א או את 4ב כרצונכם)

• סיכום: מלחמת יום-הכיפורים – מהתרגיל בכיתה לסיפור המלא
• עמודים בספר: 195-191

5. התמורות בעיצוב זכרון השואה:

• עמודים בספר: 273-26

בהצלחה לכולם, למידה מהנה ופוריה

קישור למבחן

עם מה חשוב לצאת מהשיעור המקוון: כל סיפור מסע העונשין של סנחריב הוא פאזל. פאזל שמשלב היסטוריוגרפיה (מלכים, מקורות אשוריים), נבואה (ישעיה) וחוק (דברים). נסכם בכמה נקודות:

• עפ"י ההיסטוריוגרפיה (מלכים) חזקיה מנהיג שתי רפורמות דתיות, ריכוז פולחן וטיהור פולחן. את ההנחיה הדתית-חוקית לרפורמות אלה אנחנו מוצאים בספר החוק דברים.
• עפ"י חלק מההיסטוריוגרפיה (מל"ב יח, מקורות אשוריים) – חזקיה הבין שהמרד היה טעות מדינית, ומשהבין זאת (קצת מאוחר מדי, אחרי שרבות מעריו נפלו), הוא פנה למלך אשור, הצהיר על נאמנות מחודשת, ושילם קנס על מרדו.
• המצב הקשה של יהודה משתקף גם בנבואה (ישעיה א). עם-זאת, בפרק זה ישעיה יציג את המצב הקשה כתוצר של חטאים מוסריים ולא של פעולה ארצית (מרד באשור), ואף ידגיש כי שינוי דרכיו של העם יביא לשינוי המציאות.
• עפ"י חלק אחר של ההיסטוריוגרפיה (מל"ב יט) – יהודה ניצלה בשל התערבות האל – מגפה הרגה חלקים ניכרים בצבא אשור, וגרמו לסנחריב לסגת לארצו.
• ריבוי המקורות ונקודות המבט בסיפור מסע סנחריב יוצר נקודה מעניינת ביותר: זהו אחד הסיפורים בתנ"ך שניתן לשרטט באופן ברור יחסית את "המציאות", על-אף 2,700 השנים שעברו מאז.

ולסיכום: בוחן + משוב:

צפו בקטע הבא העוסק בתבליט לכיש:

בנוסף, היזכרו במנסרת סנחריב, שהוצגה זה מכבר בשיעורטון הזה:

ענו על הבוחן הבא:

ב"חוק המזבח" בספר שמות נכתב: "מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" – כלומר ניתנה לעם אפשרות לקדש מקומות פולחן שונים, בכל מקום בו התגלה האל (בית-אל, אלון מורה, ועוד… וזה רק מספר בראשית). את המציאות הזאת יבוא ספר דברים לשנות. בשורה של הנחיות יוגדר מקום אחד בו חייבים בני-ישראל לבצע את כלל הפולחן:

• "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם:  עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן" (פס' 2). לכאורה, מדובר בביטוי המציין דווקא טיהור פולחן, כי הורסים מקומות בהם גויים עבדו את אלהיהם, אולם, הציווי כאן הוא להרוס את המקומות, וידוע כי מקדשי ישראל הראשונים נוסדו על חורבותיהם של מקדשים קדומים יותר, ולעיתים אף הפולחן התבצע באותו מקום בו התקיים לפני כיבוש הארץ פולחן זר. כלומר, ניתן לראות בפסוק זה לא רק חלק מטיהור הפולחן, אלא גם חלק מריכוז הפולחן – יש להרוס את כל המקומות בהם עבדו בעבר אלים שונים (וגם את ה'…).
• פס' 3 הוא פסוק קלאסי של טיהור פולחן: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" – עליכם להימנע מסינקריטיזם ולהרוס כל זכר ושם של עבודה זרה.
• פס' 4 מבהיר כי "לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" מה כן:
• "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה.  וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם.   וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (7-5) – בכדי לבצע פולחן יש להגיע למקום אחד, למקום בו יבחר ה' לשים את שמו. לשם באם להקריב קורבן, להתיר נדרים, וכו'. בפס' 15 חוזר האל על אותו רעיון: "וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:  עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה". נקודה זו, ביצוע הפולחן במקום אחד, המקום אשר יבחר ה', היא מהותה של תפיסת ריכוז הפולחן.

מילה מנחה (ומהותית) – "שם"

המילה "שם" על הטיותיה השונות חוזרת פעמים רבות בפסוקים אלה. השם בתנ"ך הוא המהות. בביהמ"ק לא שורה האל, אלא הרעיון המופשט של האל שוכן שם. השימוש במילה זו מדגיש את התפיסה התנ"כית לפיה ה' איננו אל מוחשי אלא אוניברסלי ומופשט – הוא אינו "שוכן" במקום מסוים, אינו אחראי על אזור מסוים, הוא בכל מקום ובכל זמן, לבני האדם יש מקום בו שוכן "שמו" בלבד.

זה הזמן לפתוח תנ"ך ולעשות את הבוחן: