פרק יז עוסק בחורבנה של ממלכת ישראל (722 לפנה"ס) בידי האימפריה האשורית. את הפרק ניתן לחלק לשלושה חלקים:
- פסוקים 6-1 – מציגים סיבה ארצית-מדינית לחורבן ישראל.
- פסוקים 23-7 – מציגים נאום המסביר את חורבנה של ישראל באופן שמימי – עונש על חטאי הממלכה.
- פסוקים 41-23 – בהם לא נעסוק ב"שולחן עבודה" זה, עוסקים בתושבי ישראל אחרי החורבן.
פסוקים 6-1 – סיבה ארצית-מדינית לחורבן ישראל:
פסוקים אלה מציגים את מצבו המדיני של הושע מלך ישראל: "עָלָיו עָלָה, שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה" (פס' 3). מלך אשור כבש את המרחב, ובכלל זה את ממלכת ישראל, אולם הוא לא הגלה את תושביה, אלא השאיר הממלכה על כנה, והפך אותה למעין "ממלכת חסות" הנתונה למרותו וצריכה לשלם לו מס ("מנחה"). כך הפך הושע למלך חסות, או: מלך ואסל, אשר צריך להיות נאמן למלך אשור ולשלם לו את מס הממלכה.
לאחר מכן מציג המחבר את טעותו המדינית של הושע: "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה" – הושע קשר-קשר (רקם מזימה) עם סוא מלך מצרים, כנראה בניסיון להעביר את נאמנותו אליו, הפסיק לשלם מס למלך אשור, ובנוסף להכל – מלך אשור עלה על זה "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר".
תגובתו של מלך אשור חריפה: "וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי".
במפה לפניכם ניתן לראות את התפשטות האימפריה האשורית ואת מהלכי ההגליה האשוריים.
לפי פסוקים אלה הגורם לחורבן ישראל הוא בתחום הראלייה: הושע בן אלה עשה טעות מדינית, טעות שעלתה לו בחורבן ממלכתו.
פסוקים 23-7 – הסיבה השמימית לחורבן ישראל:
פסוקים אלה הם מעין "כתב אישום" נגד ממלכת ישראל. הממלכה מוצגת כחוטאת וכפוית טובה, לדוגמה: "וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים", כלומר – הם לא "סתם חטאו", אלא חטאו נגד האל שמודגש כי הוא עשה להם טוב. החטאים המוצגים בפסוקים אלה הם ברובם מתחום העבודה הזרה – עבודת אלילים:
וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר. וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם
בנאום מודגשת האזהרה שקיבלה ממלכת ישראל בטרם העונש:
וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם–וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם
כלומר, מודגש כי האל שלח בדורות האחרונים נביאים שתפקידם היה להחזיר את העם לדרך הישר, אולם העם "לֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם" (14). בהמשך מתוארים חטאים נוספים מתחום העבודה הזרה, אשר מובילים בסופו של דבר אל גזר-הדין: "וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו: לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ" (17). בשל כל חטאי העם, מסיר האל את ממלכת ישראל מאדמתו. בחצי השני של הפסוק מאותת המחבר איתות מעניין "לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ" – האם זוהי אזהרה ליהודה שאם ילכו בדרכה של ישראל גורלם יהיה דומה? האם זוהי השוואה שתפקידה להראות את חטאותיה של ישראל אל מול צדיקותה של יהודה? האם זוהי האשמה של ישראל בפילוג הממלכה המאוחדת, בדומה להאשמה שתופיע בהמשך בפסוקים 22-21? כל אחת מהאופציות הללו סבירה.
אזהרה מוזרה ליהודה: באמצע תיאור חורבן ישראל וחטאותיה, מציין המחבר כי "גַּם-יְהוּדָה–לֹא שָׁמַר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ". את ההערה הזו ניתן לפרש כאזהרה ליהודה על-מנת שיחזרו בתשובה וימנעו מגורל הדומה לאחיהם הישראלים, או לחילופין כאנכרוניזם – תוספת של מחבר מאוחר הנדרש להצדיק את חורבנה (העתידי) של יהודה.
סיום מעניין:
כ וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים–עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו. כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה: לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה. כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
בקטע זה המחבר חוזר לכתב האישום נגד ישראל, אולם מצמיד אותו באופן ברור ומובהק לתפיסת הגמול שלו – גמול דורות. האישום נגד ישראל מתחיל כבר בקריעת הממלכה (שאתם מכירים ממל"א יב) בה מואשמת ישראל בהתפלגות מ"בית דוד" ובהמלכת ירבעם, ואילו ירבעם מואשם בניצול הסיטואציה להדחת העם לחטוא נגד האל. בשל כל אלה, ובשל כך שבמשך הדורות שלאחר מכן "יֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה: לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה", גורלם נחרץ -"וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה". חלק זה של הפרק מסתיים ב"עַד, הַיּוֹם הַזֶּה", כלומר המחבר מציין שעד תקופתו, שאינה תקופת ההתרחשות, המצב לא השתנה וישראל עודם בגולה באשור.