ב"חוק המזבח" בספר שמות נכתב: "מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" – כלומר ניתנה לעם אפשרות לקדש מקומות פולחן שונים, בכל מקום בו התגלה האל (בית-אל, אלון מורה, ועוד… וזה רק מספר בראשית). את המציאות הזאת יבוא ספר דברים לשנות. בשורה של הנחיות יוגדר מקום אחד בו חייבים בני-ישראל לבצע את כלל הפולחן:
- "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן" (פס' 2). לכאורה, מדובר בביטוי המציין דווקא טיהור פולחן, כי הורסים מקומות בהם גויים עבדו את אלהיהם, אולם, הציווי כאן הוא להרוס את המקומות, וידוע כי מקדשי ישראל הראשונים נוסדו על חורבותיהם של מקדשים קדומים יותר, ולעיתים אף הפולחן התבצע באותו מקום בו התקיים לפני כיבוש הארץ פולחן זר. כלומר, ניתן לראות בפסוק זה לא רק חלק מטיהור הפולחן, אלא גם חלק מריכוז הפולחן – יש להרוס את כל המקומות בהם עבדו בעבר אלים שונים (וגם את ה'…).
- פס' 3 הוא פסוק קלאסי של טיהור פולחן: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" – עליכם להימנע מסינקריטיזם ולהרוס כל זכר ושם של עבודה זרה.
- פס' 4 מבהיר כי "לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" מה כן:
- "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (7-5) – בכדי לבצע פולחן יש להגיע למקום אחד, למקום בו יבחר ה' לשים את שמו. לשם באם להקריב קורבן, להתיר נדרים, וכו'. בפס' 15 חוזר האל על אותו רעיון: "וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה". נקודה זו, ביצוע הפולחן במקום אחד, המקום אשר יבחר ה', היא מהותה של תפיסת ריכוז הפולחן.
מילה מנחה (ומהותית) – "שם"
המילה "שם" על הטיותיה השונות חוזרת פעמים רבות בפסוקים אלה. השם בתנ"ך הוא המהות. בביהמ"ק לא שורה האל, אלא הרעיון המופשט של האל שוכן שם. השימוש במילה זו מדגיש את התפיסה התנ"כית לפיה ה' איננו אל מוחשי אלא אוניברסלי ומופשט – הוא אינו "שוכן" במקום מסוים, אינו אחראי על אזור מסוים, הוא בכל מקום ובכל זמן, לבני האדם יש מקום בו שוכן "שמו" בלבד.
זה הזמן לפתוח תנ"ך ולעשות את הבוחן: