אנא צפו בשיעורטון הבא:

אנא ענו על הבוחן הבא:

חזרה למאגר השיעורטונים

מבחן י"ב 1: http://goo.gl/forms/T3LB66o2eX

מבחן י"ב 2: http://goo.gl/forms/2FpsNMhlR0

השיעור הקודם הסתיים בהצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. לאחר ההצבעה החלו חגיגות ברחובות הערים היהודיות בא"י. שמחה זו לא היתה ארוכה. שימו לב לשני עמודי השער של העיתונים, האחד מ-30/11/1947, והשני מ-1/11/1947:

שימו לב לכותרת הקטנה בצד שמאל למטה ב-1/11/1947:

כך למעשה נפתחת מלחמת העצמאות: תחילת התקפות של כוחות מהישוב הערבי על הישוב היהודי בא"י ועל התנועה היהודית בצירי התנועה השונים. זהו חלקה הראשון של מלחמת העצמאות, החל שהחל למחרת ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, ונמשך עד הכרזת העצמאות של ישראל ב-14/5/1948. בחלק זה נלחמו אלה באלה נתינים בריטים: יהודים כנגד הערבים. על-כן נכנה חלק זה של המלחמה "מלחמת האזרחים".

מאפייני המלחמה:

מטרות הצדדים: ערביי הארץ ומדינות ערב ביקשו למנוע את הקמת המדינה היהודית, ולאחר שקמה שאפו להביא לחיסולה. הישוב היהודי בא"י ומדינת ישראל בהמשך, ביקשו להביא להקמת מדינה, ומשקמה להבטיח את קיומה. מבחינתו של הצד היהודי מדובר היה במלחמה של "להיות או לחדול".

סוף רחוב אלנבי בתל-אביב, סוף 1947

התמונה משמאל ממחישה היטב את המאפיין הבא של המלחמה: העדר הבחנה בין חזית ועורף: הישובים היהודים והערבים בא"י היו קרובים אחד לשני, עובדה שיצרה מצב בו הלחימה מתרחשת בסמוך לכל ישוב ואף בתוכו. קווי הלחימה היו קווי הבתים הראשונים בכל שכונה וישוב. יתר-על-כן, חלק מהישובים היו ישובים מעורבים, ולעיתים הלחימה התנהלה בתוך הישוב עצמו. בנוסף, תפיסת ההתיישבות הישראלית היתה כי הישובים המוקמים קובעים את קו הגבול העתידי, נתון שיצר חשיבות מכרעת לעמידתו של כל ישוב וישוב. הישובים – חברה אזרחית – נלחמו הן כדי להבטיח שלומם, והן כדי לשמור על האינטרס של הישוב היהודי כולו בעיצוב קו הגבול.

.

גם תמונה זו מבהירה את אותה הנקודה: המלחמה התנהלה בכל מקום. רחובות הערים היו לעיתים לשדה-הקרב. תמונה זו לדוגמה, צולמה בשוק-הכרמל בתל-אביב.

הצדדים הלוחמים:

אופי הפעולה של הצד הערבי:

בראשית המלחמה התמקד הצד הערבי בהתקפה על ישובים יהודיים ושכונות יהודיות בערים מעורבות, ובהתקפות על צירי התנועה ששימשו את הישוב היהודי. ההתקפות על הצירים למעשה יצרו מרחבים שהיו במצור מכיוון שהדרכים אליהם חסומות. לדוגמה, בצד ימין ניתן לראות את שער-הגיא בדרך העולה לירושלים, בו ניצֶל הישוב הערבי את שליטתו במרחבים ההרריים הסמוכים לציר כדי לתקוף רכבים ושיירות שעברו בו. כך הפכה להיות הדרך היחידה לירושלים חסומה, ולפרקים ירושלים הושמה במצור. על-מנת להתגבר על הסכנה בדרכים החלו כוחות ההגנה לאגד רכבי-אספקה העושים דרכם לשטחים נצורים ולהובילם בשיירות מאובטחות, אולם גם שיירות אלה הותקפו וספגו מחיר כבד. כך נותרו אזורים נרחבים בארץ במצור.

במפה בצד שמאל ניתן לראות את מרחב שער-הגיא בדרך לירושלים, כפי שזה היה בסוף 1947 ובתחילת 1948: דרך צרה ובודדת העולה לירושלים (בשחור) ומוקפת בישובים ערביים השולטים עליה מהאזור הגבוה יותר. בין השיירות שהותקפו במהלך ניסיונן להגיע לישובים נצורים:

• שיירת הל"ה, 16/1/48, 35 הרוגים. ניסתה להעביר אספקה לגוש עציון הנצור.
• שיירת נבי דניאל, 27/2/48, 14 הרוגים. ניסתה להעביר אספקה מירושלים לגוש עציון הנצור.
• שיירת יחיעם, 27/3/48, 46 הרוגים. ניסתה להעביר אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור.
• שיירת חולדה, 31/3/48, 23 הרוגים. ניסתה להעביר אספקה לירושלים הנצורה.

בתקופה זו כתב נתן יונתן את השיר "שיירה שלנו", לזכרו של ארן אגסי שנפל כנהג בשיירה שחזרה מירושלים:

שׁוּב יוֹצֵא הַזֶּמֶר אֶל הַדֶּרֶךְ

שׁוּב הוֹלְכִים יָמֵינוּ וּבוֹכִים

שַׁיָּרָה, אֶל אָנָה אַתְּ עוֹבֶרֶת?

שִׁירִי נָא! עָצוּב עַל הַדְּרָכִים.

שׁוּב נוֹשֵׂאת אַתְּ פַּת-קִבָּר וּמַיִם

תַּרְמִילִים, תּוּגָה שֶׁל מֶרְחָבִים.

שׁוּב תּוֹלָה אַתְּ עַיִן בַּשָּׁמַיִם

וּמִשְׁעוֹל בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים.

עֲלָטָה; רַק קוֹל רִנַּת-הַנֶּשֶׁק

אֵי בָּזֶה הַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה.

אַתְּ, שַׁיָּרָתִי, גְּלוּיַת-עֵינַיִם

רַק כַּדּוּר-הַמָּוֶת הוּא סוּמָא!

חודש מרץ 1948 כונה בישוב היהודי "מרץ השחור", בעקבות רצף של אסונות בהם הותקפו שיירות שנסעו לישובים נצורים. חודש זה גרם במטה ה"הגנה" להבנה כי השיירות לא מהוות פתרון להתקפות על הדרכים, וכי יש ליטול יוזמה ולהשתלט על שטחים החיוניים לאבטחת השיירות. מטה ה"הגנה" ניסח את "תכנית ד'", תכנית במסגרתה ריכז הארגון כוחות התקפה, גם במחיר דילול כוחות ההגנה במרחבים אחרים, על-מנת להשתלט על שטחים ערביים השולטים על נתיבי התנועה החיוניים, ועל מנת להשתלט על שטחים שהובטחו למדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה. במסגרת תכנית ד' תוכננה שורה של מבצעים בהם מבצע "נחשון" לכיבוש הישובים הערבים החולשים על מעלה הדרך לירושלים.

ב-15/2/1947 הודיעה בריטניה באופן מפתיע כי היא מעבירה לאו"ם את שאלת ארץ-ישראל. מניעיה של בריטניה להעביר את השאלה לאו"ם לא הובררו עד תומם, אולם ניתן למנות כמה מהם:

• אי-נחת מהמתיחות השוררת בין ארה"ב לבריטניה בשל חוסר ההסכמה על שאלת ארץ-ישראל.
• בראשית 1947 בריטניה הבינה כי נכשלה בניהול משא-ומתן בין התנועה הציונית ובין הערבים. בריטניה מחליטה לכנס את הצדדים שוב, אולם ההנהלה הציונית החרימה את הכינוס משום שהבינה כי בריטניה מתכננת בו רק לדחות את הקמת המדינה היהודית. שני הצדדים, היהודים והערבים, דחו את תכניתה של בריטניה. ההתנגדות של הערבים לכל פשרה הכרוכה בקיום מדינה יהודית, ואי הסכמתם של היהודים לוותר על מדינה יהודית, הביאה את הבריטים להבנה כי בכל הסדר עתידי צפוי להם מאבק אלים לפחות מול אחד מהצדדים. מאבק שכזה צפוי היה לעלות לבריטים בכסף וקורבנות רבים. במצב זה בריטניה רק צפויה היתה להפסיד מהמשך המנדט.
• יתר על-כן, כבר אז התנהל בא"י מאבק צבאי כנגד הבריטים, בעיקר בידי האצ"ל והלח"י. מאבק זה לא איים על השלטון הבריטי, אולם התיש את השלטון, וחייב את בריטניה להחזיק בא"י צבא רחב שעלה כסף רב. המאבק שכבר התקיים, הפך את כדאיות המנדט ללא בטוחה כלל.
• באופן כללי באותה התקופה התעוררו בבריטניה ספקות בנוגע לשיטה האימפריאלית. הספקות היו כלכליים ומוסריים בעת ובעונה אחת. מחיר אחזקתן של מדינות האימפריה המרוחקות עלה על תועלתן, בין היתר לאור צורך להחזיק בהן צבא גדול בשל התקוממויות אזרחים כנגד בריטניה (הודו לדוגמה).  תום מלחמת העולם השניה גם עורר בעולם תפיסה מוסרית של "העידן הדמוקרטי", תפיסה במסגרתה שליטת מדינה רחוקה בעמים אחרים נתפסת כלא-מוסרית. תפיסות מוסריות אלו התחדדו לאור מאבקים לאומיים שהתרחשו במדינות רבות.
• סגירת חופי הארץ בפני מעפילים ניצולי שואה פגעה בבריטניה בדעת הקהל הבין-לאומית ובדעת הקהל הפנים-בריטית. התמונות שהועברו לכל העולם העמידו את בריטניה במלכוד: מצד אחד אם תרצה להיענות לקריאות להתיר עליה לישראל, היא תעורר עליה את זעם הערבים שעשויים להגיב בשביתות ומרד נוסף, ומצד שני אי-היענות לקריאות להתיר עליה יגרום לה להצטייר באופן שלילי.
• היו שחשבו כי בריטניה מעבירה את שאלת א"י על-מנת שזה ידון בסוגיה, יגיע למסקנה כי איננה פתירה, ויחזירה לבריטניה תוך הבנה כי לא נמצא כל פתרון אחר ועל-כן מחובתה של בריטניה להפעיל כוח רב יותר למימוש שלטונה.

במהלך הדיונים באו"ם הפתיע שר החוץ של הסובייטי (=שר החוץ של בריה"מ) ונשא נאום בזכות הקמת מדינה יהודית:

במלחמה האחרונה התנסה העם היהודי בסבל ובייסורים בלתי רגילים…קשה להביע במספרים יבשים את מספר הקרבנות היהודיים של התוקפנות הנאצית והפאשיסטית.

באותם שטחים בהם היה שלטון של הנאצים, הושמדו כמעט כל היהודים לחלוטין. מספרם של הקרבנות היהודים, שנרצחו בידי התליינים הנאציים, מגיע ל – 6 מיליון…….

מאות אלפי יהודים נודדים ברחבי אירופה בחיפוש אחר מקורות מחיה, רבים מביניהם נמצאים במחנות העקורים וממשיכים לסבול חרפת רעב ועוני בדיוק כמו שקרה להם במלחמה. […]

זה יהיה בלתי צודק אם לא נשים לב לשאיפת היהודים למדינה עצמאית משלהם, ואם נשלול מהיהודים הזכות להגשים שאיפה זו. שלילת זכות מהיהודים אין להצדיקה, במיוחד אם ניקח בחשבון כל מה שעבר על העם היהודי במלחמת העולם השנייה.

גרומייקו הסביר היטב את המניע המוסרי לאפשר הקמת מדינה יהודית בא"י, אולם לבריה"מ היה מניע נוסף, נסתר, לתמיכתם בהקמת מדינה יהודית בא"י. בכדי להבין מניע זה, יש להסתכל במפה הבאה:

ניתן לראות במפה זו כי בריה"מ וארה"ב התחרו ביניהן על אזורי השפעה בעולם. היתה זו תחילתה של מלחמה שנמשכה עד 1991 – המלחמה הקרה. מלחמה זו, והמרוץ אחר אזורי-השפעה, גרמו לכך שלכל אחת מהמעצמות יהיה אינטרס במזרח-התיכון ובארץ ישראל. האינטרס הרוסי היה החלשת מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון. רוסיה חשבה שיציאתה של בריטניה מא"י, וכך הקטנת השפעתה במזרח התיכון, עשויים היו לאפשר לרוסיה להגדיל את השפעתה במרחב.

במקביל, גם ארה"ב חשבה שיציאת בריטניה מא"י תאפשר דווקא לה להגדיל השפעתה בא"י, וכך נוצרה מול בריטניה חזית אמריקאית-רוסית הקוראת לדיון בשאלת א"י.

במהלך הדיונים באו"ם הוחלט על מינוי ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם לשאלת א"י.

ועדת אונסקו"פ

האו"ם מינה באפריל 1947 את ועדת אונסקו"פ, והחליט מראש כי יהיו בה 11 נציגים ממדינות בלתי-מעורבות, ושלא יהיו בה נציגי המעצמות הגדולות, שכן להן אינטרסים במזרח-התיכון. אונסקו"פ החלה את פועלה במאי 1947 וערכה עשרות מפגשים בא"י ומחוצה-לה עם גורמים ערבים, יהודים ונציגים בריטים. היהודים הציגו בארץ-ישראל יישוב המתפקד כחברה לאומית לכל-דבר, ואילו הערבים הראו חוסר לכידות. הועדה ראתה את המנדט הבריטי כ"לא מתפקד". ראשי התנועה הציונית הביעו בפני הועדה נכונות לחלוקת הארץ, ואילו ראשי הערבים התנגדו לכל פתרון הכולל קיום של מדינה יהודית. כן ביקרה אונסקו"פ במחנות עקורים באירופה ולמדה על סבל הפליטים היהודים בהם. במהלך ביקורה בארץ היו עדים נציגי אונסקו"פ לפעולה הבריטית כנגד האקסודוס בנמל חיפה, ואף אירוע זה השאיר על הועדה את חותמה.

באוגוסט 1947 הגישה הועדה את המלוצתיה:

• סיום המנדט הבריטי וחלוקת א"י לשתי מדינות ריבוניות – ערבית ויהודית. הצעת חלוקה זו לוותה במפה: הגליל המרכזי והמערבי, יהודה ושומרון, השפלה, דרום מישור החוף וצפון מערב הנגב – מדינה ערבית; בקעת בית-שאן, מזרח הגליל, עמק-החולה, מישור החוף הצפוני והמרכזי ומרבית אזור הנגב – מדינה יהודית.
• הגדרתן של ירושלים ובית-לחם כאזור בין-לאומי בשליטת האו"ם.
• משק כלכלי משותף לשתי המדינות – שיתוף מטבע ושיתוף מכסים.
• סיום מגבלות ההגירה למדינה היהודית = סוף הספר הלבן.

ההחלטה על תכנית החלוקה:

על-פי חוקת האו"ם כדי להפוך את ההצעה של אונסקו"פ להחלטה נדרש רוב של שני-שלישים מהמדינות החברות בו, והמאבק התנהל על קולה של כל מדינה. ב-29/11/1947 נערכה ההצבעה על הצעתה של אונסקו"פ. בעד ההצעה הצביעו 33 מדינות, ונגדה הצביעו 13 מדינות. לפיכך, הצעת אונסקו"פ הפכה להחלטה 181 של האו"ם.

מיד הודיעה ההסתדרות הציונית על קבלת החלטה 181 של האו"ם, וברחובות הערים היהודיות החלו חגיגות ענק. מדינות ערב הודיעו מיד כי אינן מקבלות את תכנית החלוקה.

רקע – או: למה נאבקו בשלטונות המנדט הבריטי

בשנת 1939 נכנס לתוקפו "הספר הלבן השלישי", קובץ התקנות בענייני הגירה לא"י. בשל מאורעות המרד הערבי (1939-1936) שאפה בריטניה לרצות את הישוב הערבי בא"י, ולכן הספר מגביל מאוד את עליית היהודים לא"י ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים. בתום מלחמת העולם השנייה, מצאו עצמם עשרות-אלפי יהודים באירופה חסרי כל, והם שוכנו במחנות עקורים שהופעלו על-ידי בנות הברית, ארגונים יהודיים וארגונים בין-לאומיים. הישוב היהודי בא"י פעל להעלות יהודים אלה לארץ-ישראל, ואילו בריטניה פעלה כדי למנוע עליה זו. אט-אט החלו במקומות שונים בעולם לקשור בין שתי השאלות: שאלת העקורים היהודים, ושאלת ארץ-ישראל.

בית הספר העברי במחנה העקורים וגשייד באוסטריה, 1948

עמדת בריטניה:

מול בריטניה עמדו לחצים כבדים. בנובמבר 1945 הכריז ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי על עמדתה של בריטניה בשאלת ארץ-ישראל. בריטניה הודיעה כי מבחינתה אין קשר בין שאלת העקורים ושאלת א"י, וכי הפתרון לשאלת העקורים צריך להיות היטמעותם המחודשת במדינות אירופה. לדברי בווין, עם נפילת המשטר הנאצי היהודים יכולים לשוב ולהתגורר באירופה בביטחון, וכי אין לאפשר להם לעלות לא"י משום שהדבר יביא להחרפת משבר א"י. בווין הכיר בכך שבעיית היהודים היא בעיה אנושית גדולה, אולם שלל את הפתרון בדמות העלאת היהודים לא"י.

הפגנה בירושלים נגד מדיניות "הספר הלבן"

עמדת ארה"ב:

באוגוסט 1945 פנה נשיא ארה"ב הארי טרומן לראש-ממשלת בריטניה וביקש להתיר את כניסת הפליטים המשוכנים במחנות העקורים לא"י. עמדתו זו של טרומן נקבעה לאחר שארה"ב שיגרה שליח לחקור את בעיית העקורים באירופה. בדו"ח השליח נקבע כי רבים מניצולי השואה לא יכולים לבנות את חייהם מחדש באירופה, וכי הפתרון היחיד המתאים בעבורם הוא העברתם לא"י. דו"ח זה ביטא למעשה את עמדתה של ארה"ב מאוגוסט 1945 ואילך.

מאבק הישוב היהודי בשלטונות המנדט

עם-תום מלחמת העולם השנייה היה ברור לישוב היהודי בא"י כי אין מנוס ממאבק לשינוי מדיניותה של בריטניה בא"י. המאבק התנהל בשלושה מישורים: מאבק צבאי, העפלה, והתיישבות. המאבק הצבאי כונה גם "מאבק רצוף" ואילו ההעפלה וההתיישבות כונו "מאבק צמוד".

מאבק צבאי

באוקטובר 1945 התחוללה הפעילות הצבאית הראשונה שערך הפלמ"ח: פריצה למחנה המעצר בעתלית בו היו עצורים מעפילים, ושחרורם. כ-200 מעפילים שוחררו במבצע זה, הובאו לקיבוצים בית-אורן ויגור, וזכו להגנה מהבריטים באמצעות אלפי יהודים שהובאו מחיפה וישובים נוספים כדי שלא ניתן יהיה להבדיל בין המעפילים ליהודים החוקיים.

הקמת תנועת המרי העברי ופעילותה הצבאית

בנובמבר 1945 קמה תנועת המרי העברי – מעין מנגנון גג שנועד לתאם את פעילות המחתרות – האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. בהסכם הקמת תנועת המרי הוחלט כי נציגי התנועות יקיימו מפגשים קבועים, כי אף אחת מהמחתרות לא תבצע פעולות ללא אישור מוקדם וכי אם ביום מן הימים יצטווה ארגון ההגנה לנטוש אתהמאבק הצבאי שתי המחתרות האחרות תוכלנה להמשיך ולהלחם.

עוד באותו החודש ביצעה תנועת המרי העברי את פעילותה הראשונה – "ליל הרכבות" – לילה בו פגעה התנועה במסילות ברזל, גשרי רכבת קטנים, תחנות מסילות ברזל ועוד. מנקודה זו היו פעולות התנועה מגוונות, ופגעו באינטרסים בריטיים בא"י – בסיסי צבא, תחנות משטרה, גשרים ועוד. במקביל, סייע המאבק הצבאי גם למאבק הצמוד, דוגמה לסיוע כזה ניתן לראות בפגיעה במתקני ראדר שפרס הצבא הבריטי כדי לאתר אוניות מעפילים ולעוצרן.

גשר מעל נהר הירמוך שפוצץ ב"ליל הגשרים"

ביוני 1946 ערכה תנועת המרי את "ליל הגשרים" – לילה אחד בו פגעו במקביל ב-11 גשרים המחברים את הארץ עם שכנותיה. המבצע הצליח, אולם באחד הגשרים אירע אסון בו נהרגו 14 לוחמי פלמ"ח. במקביל, בבתי-המלאכה של הרכבת בחיפה גם כן פגעו לוחמי הלח"י, אולם בשעת נסיגתם נפגעו ונפלו כעשרה לוחמים.

פירוק תנועת המרי

ביוני 1946 התרחש האירוע שהישוב היהודי כינה "השבת השחורה". בשבת זו, הבריטים פתחו במבצע צבאי נרחב כנגד המחתרות היהודיות. הצבא הבריטי נכנס לעשרות ישובים, ערך מאות חיפושים, החרים נשק רב, ועצר מאות שנחשדו בשייכות למחתרות. אירוע זה פתח ויכוח בישוב היהודי על המשך המאבק הצבאי. מכאן, הסוכנות היהודית החליטה שההגנה יפסיק את פעילותו הצבאית ההתקפית, על-מנת למנוע פגיעה במאמצים המדיניים, ועל-מנת למנוע פגיעה באגירת הנשק למלחמה שבוא-תבוא עם כוחות ערביים בארץ, פגיעה שתקרה אם תהיה שבת-שחורה נוספת. מנגד, האצ"ל והלח"י לא קיבלו את הפסקת הפעילות הצבאית, והחליטו להמשיך בה מחוץ לתנועת המרי.

מלון "המלך דוד" לאחר פיצוצו בידי האצ"ל

ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את מלון "המלך דוד", בו היה מרכז השלטון הבריטי בא"י, ומפקדת הצבא העליונה בא"י. בפיצוץ נהרגו כ-92 אנשים, בהם בריטים, ערבים ויהודים. הפיצוץ גרר שורת גינויים נרחבת בארץ ובעולם. האצ"ל טען כי הפעולה אושרה במפקדת תנועת המרי, וכי לבריטים נמסרה הודעה מוקדמת. לטענת ההגנה הפעולה בוצעה לא באופן שתואם.

לאחר פיצוץ מלון "המלך דוד", פסקה פעולתה של תנועת המרי. האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק הצבאי, וארגון ההגנה התמקד בהעפלה והתיישבות, במקביל לייצור ואגירת נשק רב למאבק שברור היה שבוא-יבוא.

העפלה

עם-תום מלחמת העולם השנייה, חידש המוסד לעלייה ב' את פעילותו. היה זה הגוף בהגנה האמון על ארגון עלייתם של יהודים לא"י. שליחי הארגון התמקמו במדינות רבות באסיה, צפון אפריקה ואירופה, וארגנו מבצעי ההעפלה רבים. מטרת חידוש ההעפלה היה הן להציל את היהודים ולחזק את הישוב היהודי בא"י, והן לעורר את דעת הקהל העולמית על-מנת שזו תלחץ על בריטניה ותאפשר עליה לארץ.

הבריטים נלחמו בעלייה הבלתי-חוקית לא"י. הם הטילו מצור על חופי הארץ, ניטרו תנועת אוניות המתקרבות אל החוף, ופעלו לעצור בים את ספינות המעפילים. עד אוגוסט 1946 ספינות מעפילים שנעצרו הובאו לחיפה ומשם הועברו המעפילים לבית-המעצר בעתלית שם נעצרו. החל מאוגוסט 1946 החלו הפריטים לגרש לקפריסין מעפילים שספינותיהם נתפסו.

בקיץ 1947 התקרבה לחופי הארץ ספינת המעפילים "אקסודוס" (="יציאת אירופה"), כשעל סיפונה כ-4500 מעפילים. ספינות מלחמה בריטיות התקרבו אליה וניסו להשתלט עליה. בניסיון זה נהרגו שני מעפילים וימאי אחד מהאקסודוס. הספינה נגררה לנמל חיפה שם הועברו המעפילים לספינות גירוש שהחזירו אותם לצרפת. בצרפת סירבו המעפילים לרדת מהאוניה, וממשלת צרפת סירבה להורידם בכח. ספינת הגירוש המשיכה לגרמניה, שם הורדו המעפילים בכח אל החוף. מסלולה של האקסודוס תועד כל העת בידי עיתונאים מכל העולם, וסיפורה יצר לחץ של דעת הקהל על בריטניה לשנות מדיניותה, ועל האו"ם לזרז את מציאת הפתרון למצוקת הפליטים היהודים.

שְׁקִיעָה נוּגָה, הַיָּם אוֹבֵד בָּעֲרָפֶל,
וְדוּמִיָּה גְּדוֹלָה;
הָרוּחַ נָח עַל סִפּוּנֵנוּ הָאָפֵל,
כּוֹכָב רִאשׁוֹן עָלָה.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּשׁוּלֵי הַשְּׁחָקִים בַּלֵּילוֹת.
וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּחִיּוּךְ בְּעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת…

נָא זִכְרִי, רַב-חוֹבֵל שָׁב אֵלַיִךְ;
בִּסְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל,
הוּא יַגִּיעַ, יַלְדֹּנֶת, אֵלַיִךְ,
וְהַסַּהַר יָאִיר בְּדַרְכּוֹ…

הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים
כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,
כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים
לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת.

אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –
מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,
עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ
בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל.

וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי,
כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל,
וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי,
שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…

את השיר הזה, "זמר לספינה" כתב חיים חפר בסמוך להגעת האקסודוס לחוף חיפה וגירושה בידי הבריטים. הוא כתוב כשיר אהבה מהז'אנר של יורדי-הים-ואהובתיהם, כדי לא להעיר את תשומת ליבה של הצנזורה הבריטית, אולם כל תושבי הישוב שקראוהו  הבינו כי מדובר בשיר מחאה נגד השלטון והספר הלבן. לכולם היה ברור לדוגמה ש"ועת האי הבודד יכלאני" מכוון לגירוש המעפילים לכליאה בקפריסין.

מטרת ההעפלה היתה כפולה: הבאת עקורים יהודים לא"י, והבאשת שמה של בריטניה בדעת הקהל הבין-לאומית והפנים בריטית.

עיתון "דבר" מיום הנגב

התיישבות

במהלך השנים פעל הישוב היהודי להתיישבות במקומות שונים בא"י. חוק הקרקעות הגביל את מכירת הקרקעות ליהודים, ופעולת הרכישה, אף שהפכה מסובכת ויקרה יותר, נמשכה. הקק"ל המשיך לרכוש קרקעות, והישוב היהודי המשיך ליישבן. היה ברור לישוב היהודי כי הקמת ישובים היא זו שתשרטט בסופו של דבר את גבולות המדינה, ופעולת ההתיישבות תוכננה גם למול הבנה זו. מבצע התיישבות נרחב כונה "יום הנגב" שהתרחש במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946), ובמסגרתו עלו במקביל 11 נקודות ישוב חדשות בנגב הצפוני. שני קווי מים נמתחו לעבר התיישבות זו, ובהמשך קמו לאורכם עוד חמישה ישובים נוספים.

פעולות התיישבות התרחשו במקביל גם באזורים נוספים בארץ: בגליל, במישור החוף והשפלה, בגוש-עציון, בעמק בית-שאן ועוד.

המבחן לי"ב 1 כאן

כל קטעי הקול

פה