רקע – או: למה נאבקו בשלטונות המנדט הבריטי

בשנת 1939 נכנס לתוקפו "הספר הלבן השלישי", קובץ התקנות בענייני הגירה לא"י. בשל מאורעות המרד הערבי (1939-1936) שאפה בריטניה לרצות את הישוב הערבי בא"י, ולכן הספר מגביל מאוד את עליית היהודים לא"י ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים. בתום מלחמת העולם השנייה, מצאו עצמם עשרות-אלפי יהודים באירופה חסרי כל, והם שוכנו במחנות עקורים שהופעלו על-ידי בנות הברית, ארגונים יהודיים וארגונים בין-לאומיים. הישוב היהודי בא"י פעל להעלות יהודים אלה לארץ-ישראל, ואילו בריטניה פעלה כדי למנוע עליה זו. אט-אט החלו במקומות שונים בעולם לקשור בין שתי השאלות: שאלת העקורים היהודים, ושאלת ארץ-ישראל.

עמדת בריטניה:

מול בריטניה עמדו לחצים כבדים. בנובמבר 1945 הכריז ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי על עמדתה של בריטניה בשאלת ארץ-ישראל. בריטניה הודיעה כי מבחינתה אין קשר בין שאלת העקורים ושאלת א"י, וכי הפתרון לשאלת העקורים צריך להיות היטמעותם המחודשת במדינות אירופה. לדברי בווין, עם נפילת המשטר הנאצי היהודים יכולים לשוב ולהתגורר באירופה בביטחון, וכי אין לאפשר להם לעלות לא"י משום שהדבר יביא להחרפת משבר א"י. בווין הכיר בכך שבעיית היהודים היא בעיה אנושית גדולה, אולם שלל את הפתרון בדמות העלאת היהודים לא"י.

עמדת ארה"ב:

באוגוסט 1945 פנה נשיא ארה"ב הארי טרומן לראש-ממשלת בריטניה וביקש להתיר את כניסת הפליטים המשוכנים במחנות העקורים לא"י. עמדתו זו של טרומן נקבעה לאחר שארה"ב שיגרה שליח לחקור את בעיית העקורים באירופה. בדו"ח השליח נקבע כי רבים מניצולי השואה לא יכולים לבנות את חייהם מחדש באירופה, וכי הפתרון היחיד המתאים בעבורם הוא העברתם לא"י. דו"ח זה ביטא למעשה את עמדתה של ארה"ב מאוגוסט 1945 ואילך.

מאבק הישוב היהודי בשלטונות המנדט

עם-תום מלחמת העולם השנייה היה ברור לישוב היהודי בא"י כי אין מנוס ממאבק לשינוי מדיניותה של בריטניה בא"י. המאבק התנהל בשלושה מישורים: מאבק צבאי, העפלה, והתיישבות. המאבק הצבאי כונה גם "מאבק רצוף" ואילו ההעפלה וההתיישבות כונו "מאבק צמוד".

מאבק צבאי

באוקטובר 1945 התחוללה הפעילות הצבאית הראשונה שערך הפלמ"ח: פריצה למחנה המעצר בעתלית בו היו עצורים מעפילים, ושחרורם. כ-200 מעפילים שוחררו במבצע זה, הובאו לקיבוצים בית-אורן ויגור, וזכו להגנה מהבריטים באמצעות אלפי יהודים שהובאו מחיפה וישובים נוספים כדי שלא ניתן יהיה להבדיל בין המעפילים ליהודים החוקיים.

הקמת תנועת המרי העברי ופעילותה הצבאית

בנובמבר 1945 קמה תנועת המרי העברי – מעין מנגנון גג שנועד לתאם את פעילות המחתרות – האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. בהסכם הקמת תנועת המרי הוחלט כי נציגי התנועות יקיימו מפגשים קבועים, כי אף אחת מהמחתרות לא תבצע פעולות ללא אישור מוקדם וכי אם ביום מן הימים יצטווה ארגון ההגנה לנטוש אתהמאבק הצבאי שתי המחתרות האחרות תוכלנה להמשיך ולהלחם.

עוד באותו החודש ביצעה תנועת המרי העברי את פעילותה הראשונה – "ליל הרכבות" – לילה בו פגעה התנועה במסילות ברזל, גשרי רכבת קטנים, תחנות מסילות ברזל ועוד. מנקודה זו היו פעולות התנועה מגוונות, ופגעו באינטרסים בריטיים בא"י – בסיסי צבא, תחנות משטרה, גשרים ועוד. במקביל, סייע המאבק הצבאי גם למאבק הצמוד, דוגמה לסיוע כזה ניתן לראות בפגיעה במתקני ראדר שפרס הצבא הבריטי כדי לאתר אוניות מעפילים ולעוצרן.

ביוני 1946 ערכה תנועת המרי את "ליל הגשרים" – לילה אחד בו פגעו במקביל ב-11 גשרים המחברים את הארץ עם שכנותיה. המבצע הצליח, אולם באחד הגשרים אירע אסון בו נהרגו 14 לוחמי פלמ"ח. במקביל, בבתי-המלאכה של הרכבת בחיפה גם כן פגעו לוחמי הלח"י, אולם בשעת נסיגתם נפגעו ונפלו כעשרה לוחמים.

פירוק תנועת המרי

ביוני 1946 התרחש האירוע שהישוב היהודי כינה "השבת השחורה". בשבת זו, הבריטים פתחו במבצע צבאי נרחב כנגד המחתרות היהודיות. הצבא הבריטי נכנס לעשרות ישובים, ערך מאות חיפושים, החרים נשק רב, ועצר מאות שנחשדו בשייכות למחתרות. אירוע זה פתח ויכוח בישוב היהודי על המשך המאבק הצבאי. מכאן, הסוכנות היהודית החליטה שההגנה יפסיק את פעילותו הצבאית ההתקפית, על-מנת למנוע פגיעה במאמצים המדיניים, ועל-מנת למנוע פגיעה באגירת הנשק למלחמה שבוא-תבוא עם כוחות ערביים בארץ, פגיעה שתקרה אם תהיה שבת-שחורה נוספת. מנגד, האצ"ל והלח"י לא קיבלו את הפסקת הפעילות הצבאית, והחליטו להמשיך בה מחוץ לתנועת המרי.

ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את מלון "המלך דוד", בו היה מרכז השלטון הבריטי בא"י, ומפקדת הצבא העליונה בא"י. בפיצוץ נהרגו כ-92 אנשים, בהם בריטים, ערבים ויהודים. הפיצוץ גרר שורת גינויים נרחבת בארץ ובעולם. האצ"ל טען כי הפעולה אושרה במפקדת תנועת המרי, וכי לבריטים נמסרה הודעה מוקדמת. לטענת ההגנה הפעולה בוצעה לא באופן שתואם.

לאחר פיצוץ מלון "המלך דוד", פסקה פעולתה של תנועת המרי. האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק הצבאי, וארגון ההגנה התמקד בהעפלה והתיישבות, במקביל לייצור ואגירת נשק רב למאבק שברור היה שבוא-יבוא.

העפלה

עם-תום מלחמת העולם השנייה, חידש המוסד לעלייה ב' את פעילותו. היה זה הגוף בהגנה האמון על ארגון עלייתם של יהודים לא"י. שליחי הארגון התמקמו במדינות רבות באסיה, צפון אפריקה ואירופה, וארגנו מבצעי ההעפלה רבים. מטרת חידוש ההעפלה היה הן להציל את היהודים ולחזק את הישוב היהודי בא"י, והן לעורר את דעת הקהל העולמית על-מנת שזו תלחץ על בריטניה ותאפשר עליה לארץ.

הבריטים נלחמו בעלייה הבלתי-חוקית לא"י. הם הטילו מצור על חופי הארץ, ניטרו תנועת אוניות המתקרבות אל החוף, ופעלו לעצור בים את ספינות המעפילים. עד אוגוסט 1946 ספינות מעפילים שנעצרו הובאו לחיפה ומשם הועברו המעפילים לבית-המעצר בעתלית שם נעצרו. החל מאוגוסט 1946 החלו הפריטים לגרש לקפריסין מעפילים שספינותיהם נתפסו.

בקיץ 1947 התקרבה לחופי הארץ ספינת המעפילים "אקסודוס" (="יציאת אירופה"), כשעל סיפונה כ-4500 מעפילים. ספינות מלחמה בריטיות התקרבו אליה וניסו להשתלט עליה. בניסיון זה נהרגו שני מעפילים וימאי אחד מהאקסודוס. הספינה נגררה לנמל חיפה שם הועברו המעפילים לספינות גירוש שהחזירו אותם לצרפת. בצרפת סירבו המעפילים לרדת מהאוניה, וממשלת צרפת סירבה להורידם בכח. ספינת הגירוש המשיכה לגרמניה, שם הורדו המעפילים בכח אל החוף. מסלולה של האקסודוס תועד כל העת בידי עיתונאים מכל העולם, וסיפורה יצר לחץ של דעת הקהל על בריטניה לשנות מדיניותה, ועל האו"ם לזרז את מציאת הפתרון למצוקת הפליטים היהודים.

שְׁקִיעָה נוּגָה, הַיָּם אוֹבֵד בָּעֲרָפֶל,
וְדוּמִיָּה גְּדוֹלָה;
הָרוּחַ נָח עַל סִפּוּנֵנוּ הָאָפֵל,
כּוֹכָב רִאשׁוֹן עָלָה.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּשׁוּלֵי הַשְּׁחָקִים בַּלֵּילוֹת.
וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּחִיּוּךְ בְּעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת…

נָא זִכְרִי, רַב-חוֹבֵל שָׁב אֵלַיִךְ;
בִּסְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל,
הוּא יַגִּיעַ, יַלְדֹּנֶת, אֵלַיִךְ,
וְהַסַּהַר יָאִיר בְּדַרְכּוֹ…

הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים
כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,
כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים
לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת.

אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –
מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,
עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ
בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל.

וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי,
כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל,
וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי,
שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…

את השיר הזה, "זמר לספינה" כתב חיים חפר בסמוך להגעת האקסודוס לחוף חיפה וגירושה בידי הבריטים. הוא כתוב כשיר אהבה מהז'אנר של יורדי-הים-ואהובתיהם, כדי לא להעיר את תשומת ליבה של הצנזורה הבריטית, אולם כל תושבי הישוב שקראוהו  הבינו כי מדובר בשיר מחאה נגד השלטון והספר הלבן. לכולם היה ברור לדוגמה ש"ועת האי הבודד יכלאני" מכוון לגירוש המעפילים לכליאה בקפריסין.

מטרת ההעפלה היתה כפולה: הבאת עקורים יהודים לא"י, והבאשת שמה של בריטניה בדעת הקהל הבין-לאומית והפנים בריטית.

עיתון "דבר" מיום הנגב

התיישבות

במהלך השנים פעל הישוב היהודי להתיישבות במקומות שונים בא"י. חוק הקרקעות הגביל את מכירת הקרקעות ליהודים, ופעולת הרכישה, אף שהפכה מסובכת ויקרה יותר, נמשכה. הקק"ל המשיך לרכוש קרקעות, והישוב היהודי המשיך ליישבן. היה ברור לישוב היהודי כי הקמת ישובים היא זו שתשרטט בסופו של דבר את גבולות המדינה, ופעולת ההתיישבות תוכננה גם למול הבנה זו. מבצע התיישבות נרחב כונה "יום הנגב" שהתרחש במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946), ובמסגרתו עלו במקביל 11 נקודות ישוב חדשות בנגב הצפוני. שני קווי מים נמתחו לעבר התיישבות זו, ובהמשך קמו לאורכם עוד חמישה ישובים נוספים.

פעולות התיישבות התרחשו במקביל גם באזורים נוספים בארץ: בגליל, במישור החוף והשפלה, בגוש-עציון, בעמק בית-שאן ועוד.