לקראת יום הכיפורים מציע לכן צוות תנ"ך שני מהלכים. אתן מוזמנות ומוזמנים לבחור אחד מהם. ניסנו לתת למהלכים כותרות, כדי שתוכלו לבחור, אבל אולי עדיף לבחור אקראית.

מהלך 1 – על הסליחה

נתחיל מקריאת קטע שנכתב על-ידי ר' נחמן מברסלב, אי-שם בסוף המאה ה-16 או תחילת המאה ה-17:

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז י): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי-זה, זהו "ועוד מעט ואין רשע", על-ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על-ידי-זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל".

(מתוך דף רפ"ב בספר ליקוטי-מוהר"ן).

נתחיל את מסענו בפסוק היפהפה: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". בכדי להבין את המשפט הזה כפי שרבי-נחמן הבין אותו צריך לזכור משהו על בני-אדם: אין אדם אנשים מונוליטיים – שהם מִקְשָה אחת, שהם פְּלָקָט. כל אדם הוא אדם מורכב, מרובה צדדים, מרובה התנהגויות. בתור בני אדם אין לנו יכול להסתכל על כלל-האדם העומד מולנו, על כל צדדיו כל הזמן, לכן אנחנו "בוחרים" על מה להסתכל, ומשלים עצמנו שההסתכלות שבחרנו – היא-היא האדם השלם. כלומר – ההסתכלות שלנו על אדם תמיד סובייקטיבית, ואנו משלים עצמנו שהיא אובייקטיבית.

אחרי שהבנו כיצד רבי-נחמן רואה את נפש האדם, אפשר להמשיך בקריאתו. הוא מציע לנו "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע" – כלומר, הוא מציע לנו לבחור את הראיה הסובייקטיבית שלנו של האדם, ולבחור להסתכל על הטוב. לבחור ברמה מסוימת לעצום עין מהרע, כדי להסתכל על האזור הטוב באדם שמולנו.

ר' נחמן מסביר כי "על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות" – כלומר: אם אני אבחר להסתכל על הצדדים הטובים באותו אדם, הם לאט-לאט יגדלו. בתחילת התהליך אני אצטרך להתאמץ לבחור את מעט הטוב להסתכל עליו, ורק על מנת שאוכל לדון את האדם לכף זכות, אולם אם אקפיד לעשות כן – הצדדים החיוביים יגדלו, האדם יבחר להגדיל את הצדדים שאני מסתכל עליהם (כי כל אחד רוצה להיות נִרְאֶה), ואם הם יהיו הצדדים הטובים – את אלה הוא יגדיל. ר' נחמן מסביר כי זוהי המשמעות של הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו".

מעניין, שבאותו עמוד רפ"ב, מיד אחרי השיעור של ר' נחמן על איך להסתכל על האדם שמולנו, הוא ממשיך ב:

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם לזהור מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים). ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף-על-פי-כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב […]  כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב. על-ידי-זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" כנ"ל, הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפלו את הרשעים ולמצא בהם איזה נקודות טובות. ועל-ידי-זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין…"

כלומר – ר' נחמן טוען כי בדיוק כשם שעל אדם לחפש באחרים נקודת אור ובאמצעות ההסתכלות עליה להגדילה, כך חייב האדם גם להסתכל על עצמו. להסתכל על נקודת האור בעצמו ובאישיותו, וכך היא תגדל.

מרבי נחמן נעבור לדמות אחרת לחלוטין, הרמב"ם. שגם הוא כתב לא מעט על הסליחה. הוא מתחיל את הדיון שלו בסליחה בפסוקים מספר ויקרא פרק י"ט:

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה."

בפרק ו' בקובץ שהרמב"ם קרא לו "הלכות דעות" הוא דן בהלכות סליחה. נדון בכמה מהלכות אלה, כי הן מעניינות אותנו במהלך:

ו [ה] כל השונא אחד מישראל בליבו–עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז); ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.  ולא הזהירה תורה, אלא על שנאה שבלב; אבל המכה את חברו, והמחרף את חברו–אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום "לא תשנא".

הרמב"ם מציע כאן פרשנות מעניינת לפסוק. הוא טוען שהשנאה היא שנראה רק שהיא נעולה בארון, רק כשהיא בתוך הלב, ואותה התורה אסרה. החטא ב"לא תשנא את אחיך" הוא להבנתו שאתה שומר את השנאה בלב, ולא נוהג עם חברך גלויות וחושף אותה בפניו.

ז [ו] כשיחטא איש לאיש–לא ישטמנו וישתוק, […] אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני:  שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).  ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי…

בהלכה זו הרמב"ם מבהיר כי חובתו של האדם הכועס על מישהו ללכת ולומר לו את זה, "להוכיח אותו" כלומר – להציג לו את כעסך. אחרת – אתה כאילו יוצר חטא לאדם אחר שלא יודע בכלל שחטא, שלא אמרת לו שאתה כועס עליו, שלא איפשרת לו לבקש סליחה ולשנות דרכיו. בקיצור – אתה חייב להגיד לאדם שאתה כועס עליו.

יג [ט] מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שטמו ולא הוכיחו–הרי זו מידת חסידות:  לא הקפידה תורה, אלא על המשטמה."

אם סלחתי לחברי עוד לפני שהוכחתי אותו (=עוד לפני שסיפרתי לו שאני כועס עליו), אז מיותר להוכיח אותו (=לספר לו שכעסתי עליו בלשון עבר). לא משנה למה סלחתי לו מראש, גם אם זה בגלל שדעתו היתה משובשת, גם אם בגלל סיבה אחרת – אם סלחתי לפני שסיפרתי לו שאני כועס – מיותר להוכיחו. יש כאן משהו ממש מעניין: הרמב"ם שם את הזרקור של הסליחה על הסולח, ולא על האדם החוטא. לתפיסתו: האדם הסולח גם חייב לעבור שינוי בסליחה. הסליחה (שאני סולח לאדם) לתפיסתו היא תהליך שמטהר את הנפש שלי, כי היא משחררת אותי מהשנאה. הסליחה כאן מוצגת כטכניקת היטהרות של הסולח.

ומכאן, מהי להבנתו של הרמב"ם משמעותה של הסליחה?

הסליחה (לאדם אחר) מבחינת הרמב"ם היא ייצור מחדש של דימוי האדם (שחטא כנגדי) בעיניי. כלומר: מטרת הסליחה היא שהדימוי של אותו אדם בעיני יחזור להיות חיובי. הוא טוען כי עד שיווצר בעיניי דימוי חיובי לאדם שחטא כנגדי, למעשה לא סלחתי. (ולכן גם אם מראש נוצר בעיניי דימוי חיובי לאדם החוטא, אני בכלל לא צריך לסלוח לו ולהוכיח אותו, כי הסליחה מיותרת).

אנו רואים כאן שתי תפיסות סליחה שונות: הסתת המבט אל הטוב כדי להגדילו של רבי נחמן, והתוכחה המביאה להתנקות (שלי) ולייצירת דימוי חדש בעיניי לחוטא, של הרמב"ם. שתי השיטות חשובות יחדיו.

מהלך 2 – על האדם הצדיק

ממש בכל קהילה יהודית במאה ה-19 היה סיפור הדומה לסיפור הזה על רבי ישראל מסלנט:

מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שבערב יום הכיפורים הציבור ציפה לבואו והוא טרם הגיע לבית הכנסת. כשראו שהשעה עוברת התפללו "כל נדרי" בלעדיו ושוב המתינו לו לתפילת ערבית ור' ישראל איננו. החליטו לחפשו בביתו בעיירה ולא מצאוהו וכמעט לקראת סיום התפילה מופיע ר' ישראל מעוטף בטלית ועומד להתפלל ביחידות. מה התגלה? בדרכו לבית-הכנסת שמע מאחד הבתים בכיו של תינוק. נכנס לבית ומצא תינוק בן חודשים אחדים שוכב בעריסתו ומתייפח בבכי ועל ידו בקבוק חלב. בסמוך לו ישבה אחותו בת השש כשהיא מנומנמת. הבין הרב שאמו של התינוק הלכה לתפילת "כל נדרי" והניחה את התינוק תחת השגחת אחותו הקטנה שבינתיים הספיקה להתנמנם. רבי ישראל לקח את החלב והשקה את התינוק עד שהרדים אותו. כשהתעוררה הפעוטה ביקשה ממנו שלא יעזבנה כי מפחדת היא להישאר לבד. רק לאחר שהאם חזרה מביהכ"נ עזב את הבית…"

בכל הקהילות המוטיב דומה – תפילת יום הכיפורים, הרב מאחר, כי שמע בכי תינוק או משהו כזה. בקהילות מסויימות מקצינים את הביזאר ומגלים בסוף כי הרב שמע גאיית פרה שלא נחלבה או דברים כאלה והלך לעזור לה, או אישה גויה זקנה ששמע את בכיה.

עולה שאלה למה קיים סיפור כזה בכל קהילה? למה הוא כל-כך חשוב?

כדי להבין למה סיפור בסגנון הזה היה חשוב לכל קהילה, נקרא את סיפור מכירת יוסף מספר בראשית פרק ל"ז:

טז וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים.  יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה–כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.  יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא.  כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.  כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.  כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.  כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.  כד וַיִּקָּחֻהוּ—וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד"

שימו לב לפעלים. הדגשתי בקו את הפעלים מהנקודה בה האחים פוגשים את יוסף. ריבוי פעלים בתנ"ך בדרך-כלל בא להדגיש משהו. במקרה הזה הוא מדגיש את מה שאין. תמיד ילדים שואלים: "מה, יוסף לא בכה?". המחבר עשה כאן תחבולה ספרותית יפהפיה: אנחנו כקוראים מניחים שיוסף בכה, אך ריבוי הפעלים מבהיר לנו שהאחים לא שמעו (או שמא לא הקשיבו) לבכיו, עד כדי כך שלא היה נחשב בעיניהם. לא היה מקום לכותבו.

איך נחבר את שני הסיפורים ליום-כיפור:

אין איש מאתנו שלא חטא בין יום הכיפורים הקודם לראש השנה האחרון בחטא של אי שמיעת בכי, התעלמות מבכי. כולנו חוטאים בזה. הסיפורים הקודמים מדגישים למאמינים בבתי-הכנסת כי "על ספק ספיקתא פיקוח נפש [אפילו רק בכי של תינוק], תחלל כל הקהילה שבת – זה עדיף מאי הקשבה לבכי".

יש הטוענים כי האיחול הטוב ביותר ליום הכיפורים הוא כי בשנה הבאה נהיה כולנו צדיקים – כולנו נדע לא לאטום אוזננו לאף קול של בכי או כאב.

ולסיום שני המהלכים:

יום כיפור מאפשר לכל אחד יממה וטיפונת בה הוא שואל עצמו שאלות על עצמו. שאלות על איך הוא מממש את הערכים שלו. איך הוא, בתוך תלאות היום-יום, שב לבית הערכי שלו. שיהיה לכולנו יום-כיפור פורה!