"הנשיקה הראשונה בתנ"ך אינה נשיקה של אהבה. האהבה הראשונה בתנ"ך אינה אהבת זוג. השנאה הראשונה בתנ"ך היא שנאת גבר לאשתו. הצחוק הראשון בתנ"ך הוא גם הצחוק האחרון שבו.

בספר "ראשית" מתאר מאיר שלו כמה פעמים ראשונות בתנ"ך ואת מי שנבחרו להתנסות בהן: לחלום את החלום הראשון, לבכות את הבכי הראשון, להיות החכם הראשון, המלך, הנביא, המרגל הראשון…."      (מתוך הכריכה האחורית)

בספר "ראשית" מספר מאיר שלו רבים מהסיפורים הראשנים של התנ"ך. הסיפורים אינם מוצגים כרשימת מכולת, אלא מסופרים בחן וכשהם מלאים רוח חיים בידי הסופר. פעמים רבות הסופר אומר דבר מה ומרגיש כי אנו, הקוראים, לא מבינים מדוע הוא אומר כן, ולכן מיד מוסיף משפטים כגון "ואם אתם לא זוכרים את החיוך הזה הסתכלו בפרק ז פסוק 5". בפעמים שהוא מוסיף נתון שאיננו כתוב במקור הוא טורח אף לציין בסגנונו המשעשע – "נכון, זה לא כתוב, אבל לעניות דעתי יעקב, שבכה בהרבה מקומות אחרים, בטוח בכה גם כאן".

החלק המעניין ביותר לדעתי: הפרק על נביאים (החל מעמוד 174). קריאת הפרק גורמת לך להבין כמה קשה ולא נעים להיות המוכיח בשער, הנביא.