צפו בשיעורטון וענו על הבוחן שאחריו:

חזרה לעמוד השיעורטונים

צפו בשיעורטון הבא וענו על הבוחן אחריו:

 

רבי יוחנן בן-זכאי (ריב"ז) כפי שעוצב על-גבי מנורת הכנסת.

חורבן בית-המקדש, והאסון הכללי שחוותה החברה היהודית עם כשלון המרד, היו למשבר של ממש: היהדות איבדה את המקום המרכזי בו בוצע הפולחן, את מקום הכינוס החברתי המרכזי, ואת העוגן הכלכלי המשמעותי ביותר. בנוסף, רבים מההנהגה היהודית מצאו את מותם במרד או נלקחו לרומי. רבים בעם חוו משבר אמוני, או משום שהפסיקו להאמין ביכולת לקיים את דתם ללא בית-המקדש, או משום שבירת הפרדיגמה לפיה האל לא יביא לחורבן ביתו שלו. רבי יוחנן בן-זכאי (ריב"ז), ובהמשך מחליפו: רבן גמליאל, החליטו לשקם את היהודות, ולבנות מחדש את היהדות, ללא מקדש. ריב"ז הצליח לצאת מירושלים ערב החורבן, נדד משם ליבנה, ושם התחיל את מפעל חיו: שיקום היהדות אחרי החורבן.

הצעדים שערכו עשוים היו להיתפס כקיצוניים, שכן הם שינו מנהגים והלכות דתיות, כדי להתאימם למציאות החדשה – מציאות החיים הדתיים ללא בית-מקדש. השינוי המרכזי שערכו היה החלפת הקרבת הקורבן בגמילות חסדים. כלומר היהודי שנדרש כל-עוד היה בית-מקדש להקריב קורבן, נדרש מעתה למעשי חסד ותרומה, שכונו מאז גמילות-חסדים.

בהכללה ניתן לומר כי ריב"ז, ובהמשך רבן-גמליאל, תיקנו שני סוגים של תקנות:

• תקנות "זכר-החורבן": תקנות שבאות לשמר את זכר המקדש ולהעתיק מנהגים וטקסים שהיו בעבר לחיים היהודיים "שאחרי",  לחיים ללא בית מקדש. (ראו הרחבה בשיעורטון)
• תקנות למיסוד היהדות ללא מקדש: פעולות כמעט מנהליות, ותקנות כמעט מנהליות, שנועדו לאפשר ליהדות לשמר מוסדותיה, ולציבור להמשיך ולהתלכד מסביב למוסדותיה. (ראו הרחבה בשיעורטון)

לשינויי התקנות היו מתנגדים: היו כאלה שטענו שהשינויים מהווים פגיעה מהותית במצוות היהדות וכי אין לקיימן. ממול המתנגדים, רבים גורסים כי רק אומץ ליבם של ריב"ז ורבן-גמליאל איפשרה את המשך קיומה של היהדות, ובלי השינויים שיצרו ייתכן והיהדות היתה אובדת.

לצפיית עזר: שיעורטון – מירושלים ליבנה – בין ייאוש לתקווה

בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה יהודה על-סף רתיחה. החברה היהודית במשבר פנימי, ובמקביל השלטון הרומי ונציביו אינם נוהגים בתבונה העשויה להוריד את התלהטות הרוחות ברחוב היהודי.

החברה היהודית במשבר

התגברותם של גורמים קנאיים בעם:
בחברה היהודית הלכו וצמחה קבוצה קיצונית שכונתה על-ידי יריביה "סִיקָרִיים". קבוצה זו טענה כי הכניעה והשעבוד לשלטון הרומי הוא חטא נגד האל, ולפיכך יש למרוד. קבוצה זו השתמשה בכלים אלימים כדי לגרור את העם למרד: הם רצחו נכבדים יהודים שנתפסו כמשתפי פעולה עם הרומים, ובהם את הכהן הגדול. בהמשך, אחרי שהמרד הביא למצור רומי על ירושלים, שרפו הסיקריים את מחסני המזון של יהודי-ירושלים, על-מנת לאלץ את העם לקחת חלק פעיל במרד, מחוסר ברירה.
קבוצות אלה כונו סיקריים על-ידי יריביהם ככל-הנראה בשל הסִיקָה, הפיגיון שנשאו על גופם.

הנהגה דתית נהנתנית ולא מתפקדת:
בשלהי התקופה החשמונאית הפכו הצדוקים להיות האליטה הדתית והכהנית. הם אלה שהפעילו את הפולחן בבית-המקדש. קבוצה זו, היתה נהנתנית ועשירה, ונתפסה על-ידי רבים בעם כמנותקת מהציבור. המצב הכלכלי שהתדרדר בעשור השביעי של המאה הראשונה כמעט ולא השפיע עליהם, אולם גרם להם להצטייר כמנותקים עוד-יותר. על-מנת לשמר עושרה הכלכלי, קבוצה זו, יחד עם מרבית משפחות האצולה ביהודה, הגבירה את שיתוף הפעולה עם הרומים. שיתוף פעולה זה גרם לשלטון הרומי להיות מזוהה על-ידי הציבור עם האצולה המנותקת, ולפיכך המרד שפרץ בהמשך נתפס גם כמרד חברתי נגד האצולה וההנהגה הדתית המנותקת.
בנוסף, הגמרא מציינת את דווקניותה של ההנהגה הדתית על עקרונות של מראית-עין, וסירובה לקבל החלטות בשעת משבר, ככזאת שהביאה לפריצת המרד ולחורבן. ההנהגה החלשה, בזמן של משבר וקיטוב כלכלי-חברתי עמוק בין השכבות בחברה, הביאה להתלהטות הרוחות בחברה היהודית.

פריצת המרד הגדול

במקורות היהודיים, החלטתו של רבי זכריה בן-אבקולס להימנע מהקרבת קורבן הקיסר היתה למעשה הכרזה על מרד. יוסבר: מאז תחילת הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפנה"ס, היה הקיסר הרומי מעביר פר לבית-המקדש, כדי שזה יוקרב על-ידי היהודים לאלם, כסימן לנאמנות היהודים לאימפריה הרומית. אי-הקרבת קורבן הקיסר הוא מעין הכרזה על ניתוק מהאימפריה הרומית, ובמילים אחרות – על תחילתו של מרד. לאחר מכן, פנו הסיקריים אל מצודת אנטוניה, מצודה צבאית רומית בירושלים, ורצחו את יושביה הרומים. מנקודה זו התפשט המרד לערים רבות בארץ, ובחלק מהערים כלל עימותים אלימים בין היהודים והנוכרים.
בשל פריצת המרד יצא קסטיוס גאלוס, הנציב הרומי בסוריה, שהיה ממונה על הנציב ביהודה, עם צבאו, לדכא את המרד ביהודה. גאלוס כשל בדיכוי המרד, מה שעודד רבים בעם להצטרף אל המורדים. בשלב מסוים במרד, אף נראה היה למורדים כי הם על-סיפה של תקופת עצמאות חדשה, והם הוציאו מטבעות עליהם נכתב "שקל ישראל", ו"שג" = שנה ג' למרד.
עם כשלונו של גאלוס בדיכוי המרד, יצא המצביא הרומי אספסינוס, בלוויית בנו טיטוס, שהיה מצביא בפני עצמו, לדכא את המרד ביהודה. אספסינוס הצליח להתקדם בדיכוי המרד. במפה משמאל, ניתן לראות בצהוב את השטח שהיה בשליטת המורדים, וצמצומו בידי אספסינוס.

 בשנת 70 לספירה הגיע הצבא הרומי לפאתי ירושלים. אספסינוס נקרא לשוב לרומי בשל מותו של הקיסר המכהן, ובנו טיטוס נשאר לנהל את דיכוי המרד.

חורבן בית-המקדש

במהלך דיכוי המרד בירושלים, והמלחמה בנֶצוּרִים, נחרב בית המקדש השני. תוך כדי החורבן כל בית-המקדש נלקחו כשלל, ביחד עם אלפים שנלקחו לעבדות ברומי או נמכרו לעבדות. עם שובו של טיטוס לרומי הוכן לכבודו שער ניצחון בו תבליט השלל שלקח לרומי. בתבליט ניתן לראות את מנורת בית-המקדש, וכלי פולחן נוספים.
לאחר דיכוי המרד בירושלים נותרו ביהודה כיסי-התנגדות מעטים. המרכזי והאחרון שבהם היה מצדה, בדרומו של מדבר יהודה. בשנת 73 נפלה מצדה, ועם נפילתה הסתיים המרד הגדול בכשלון. לאחר המרד רומי שינתה את סדרי השלטון ביהודה, על-מנת לצמצם סיכון למרד נוסף. אחרי המרד המשיכו להתקיים חיים יהודיים ביהודה, שכן הרומים לא פגעו כמעט בישובים שלא היו שותפים במרד, וכן גם בישובים המורדים ההגליה וההרג לא היו מוחלטים. עם-זאת, כשלון המרד, חורבן בין המקדש, אובדן שכבת ההנהגה, והעול הכלכלי שהושת על היהודים כעונש על מרידתם, הביאו למשבר עמוק ביהדות.

לצפיית עזר: שיעורטון – המרד הגדול וחורבן יהודה

כדי להבין את תקופת השלטון הרומי בא"י צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר, התרחבות האימפריה הרומית, התרחבות המודגמת במפה הבאה: (תזכורת: BC = לפנה"ס, AD = לספירה)

במאה השניה לפנה"ס האימפריה הרומית היא כוח עולה ומשפיע מרחוק, אולם התרחבותה במהלך המאה הראשונה לספירה מביאה אותה לשערי הממלכה החשמונאית. כיבוש יהודה היה חלק מהמדיניות הכללית הרומית, ומיקומה של יהודה, במעבר היבשות החשוב, רק הקצין את הצורך הרומי בכיבושה. בשנת 63 לפנה"ס המצביא הרומי פומפיוס כבש את יהודה. פומפיוס מינה את הורקנוס, משושלת החשמונאים להיות כהן גדול ואתנארך – נשיא העם, אולם לא מינה אותו להיות מלך. בנוסף קבע פומפיוס כי יהודה תהיה מדינת חסות – תדרש לשלם מס לרומי, שליטה הורקנוס יוכל לעסוק בענייניה הפנימיים ולערוך משפט על-פי חוקי הדת היהודיים, אולם יאסר עליו כל ניהול יחסי חוץ. בנוסף, קבע פומפיוס כי הערים הנוכריות אינן חלק ממדינת החסות יהודה, וכן כי שטחים מסוימים נלקחים ממנה.
השלטון הרומי גם יצר תפקיד חדש: האפוטרופוס על יהודה, ומינה לתפקיד זה את אנטיפטרוס. מהות התפקיד היתה להכתיב להורקנוס מה לעשות, ולמעשה להפוך אותו לשליט בובה. כך הציג השלטון  הרומי את הורקנוס ככהן גדול ושליט מקומי, אולם למעשה הכפיף אותו לגורם הנאמן לשלטון הרומי. אנטיפטרוס היה בן למשפחת אצולה שהתגיירה מרצונה, אֶדוֹמי במוצאו, וכנראה מאוד כשרוני. משפחתו שיתפה פעולה ותמכה במלכים החשמונאים, אולם עם מינויו לאפוטרופוס על יהודה החלה מתיחות בינו ובין הורקנוס.
במשך כמעט 30 שנה ניסו מעת לעת צאצאי בית-חשמונאי למרוד בשלטון הרומי ולהקים מחדש מדינה עצמאית, עד שב-37 לפנה"ס לשלטון הרומי "נשבר", והוא מינה את בנו של אנטיפטרוס, הורדוס, להיות מלך על יהודה. כמובן – הורדוס היה למלך חסות של רומי – הוא היה חייב בנאמנות להם, בתשלום מס להם, ובאי-ניהול יחסי חוץ עצמאיים, אולם הוא היה כמעט אוטונומי לחלוטין בענייני פנים הממלכה. מכאן ניצל הורדוס את כשרונו הרב, והיה ללהטוטן גדול: הוא הקפיד כל העת לרצות את השלטון הרומי, אך  גם לרצות את התושבים המקוריים – יהודיים ונוכריים. הוא בנה בנייה עניפה לטובת הציבור בכלל, כולל הנוכרים, אך גם שיפץ והגדיל את בית-המקדש עד כדי כך שאפילו הגמרא קבעה כי "מי שלא ראה את בניין הורדוס [בית-המקדש ששיפץ הורדוס] לא ראה בניין נאה מימיו". כמה ממפעלי הבנייה של הורדוס:

• 
  קשת רובינסון
  הבליטה הרחבה בקיר של הר הבית הוא שריד לכניסה המרשימה שהיתה לחצר בית-המקדש אחרי השיפוץ הנרחב שערך הורדוס. על שיפוץ זה כתבה הגמרא: "מי שלא ראה בניין הורדוס - לא ראה בניין נאה מימיו" (מסכת בבא בתרא, דף ד' ע"א, מסכת סוכה, דף נ"א ע"ב)
• 
  שחזור הכניסה לחצר בית-המקדש בנקודה של קשת רובינסון
• 
  העיר סבסטי
  עיר חדשה שבנה הורדוס לרווחת התושבים, על-בסיס שרידי ישוב קדום שהיה אז
• 
  התאטרון בקיסריה
  מבנים רבים בנה הורדוס לטובת האוכלוסיה שתרבותה הלניסטית. בין המבנים תאטראות, היפודרומים לתחרויות ספורט וסוסים, ועוד.
• 
  אמת המים בקיסריה
  מבנים רבים שבנה הורדוס לא היו מזוהים עם קבוצה זו או אחרת (יהודים או נוכרים), אלא נועדו לשמש את הציבור בכללותו. דוגמה לכך ניתן לראות בבניית אמות המים שהובילו מים ממקורותיהם אל מרכזי הערים. יצוין, בשעתו מדובר היה בשיא הטכנולוגיה, והבניה הצריכה משאבים גדולים.

היחס ליהודים כשיהודה היתה מדינת חסות

היהודים בתקופת מדינת החסות נהנו מאוטונומיה דתית מלאה, בצד כפיפות אזרחית למלך. השלטון הרומי הקפיד לכבד את מסורות העם היהודי. כאשר כבש פומפיוס את ירושלים חולל בית-המקדש, אולם יום לאחר מכן פקד פומפיוס על אנשיו לטהר את בית-המקדש לשביעות רצון היהודים, והמקדש טוהר. במהלך ימי השלטון הרומי היתה מוצבת כתובת המכונה "כתובת הסורג" בסמוך לכל שערי חצר בית-המקדש. כתובת זו, שהושמה מטעם השלטון, מסבירה כי מעבר בשער לנוכריים אסורה על-פי חוקי האימפריה, ונוכרי שיעבור בשער יענש על-ידי האימפריה. כלומר, השלטון עשה מאמץ לא רק להימנע מפגיעה ביהודים שהוא יגרום, אלא גם למנוע פגיעה של נוכרים ביהודים. מנגד, רבים בציבור היהודי ראו את הבנייה שעורך הורדוס למען השלטון הרומי ולמען הנוכרים כפעולה הפוגעת ביהודים. הורדוס, עוד בימיו, היה שליט שנוי במחלוקת.

יהודה הופכת לפרובינקיה רומית

בשנת 4 לפנה"ס מת הורדוס וביהודה התחילו למלוך בניו של הורדוס, שהיו הרבה פחות כשרוניים ממנו. חוסר כשרונם גרם לבעיות רבות, ובשנת 6 לספירה (כעבור 10 שנים) החליטו הרומים לשנות את הסטטוס של יהודה ממדינת חסות לפרובינקיה רומית. פרובינקיה היה אזור בשליטה ישירה של רומי, מחוץ לגבולות איטליה. השליטה התבצעה באמצעות נציב רומי, שהקיסר מינה אותו לשלוט על פרובינקיה נתונה, ולמעשה לצאת אליה למספר שנים כדי להיות בה הסמכות השלטונית. בשונה ממלך חסות, נציב היה מחויב רק לשלטון הרומי שמינה אותו, לרוב לא דיבר את שפת העם עליו שלט, ולא תמיד הבין את תרבותו. בנוסף, הנציב הרומי היה צריך לממש את מדיניות גביית המס הרומית בפרובינקיה עליה שלט, זאת בשונה ממלך חסות שנאלץ לשלם מס כממלכה, אולם השאלה כיצד גובה את המס שנדרש לשלם מעמו היתה נתונה לשיקול דעתו.

עליות ומורדות ביחסים בין השלטון הרומי לעם ביהודה

חלקים בישוב היהודי ביהודה ראו בהפיכת יהודה לפרובינקיה את נטילת העצמאות של יהודה. עם-זאת, היחסים בין היהודים לשלטון ידעו עליות ומורדות בשל גורמים שונים. לעיתים הגיעו לארץ נציבים שהיו טובים מאוד, הבינו את הדקויות בתפיסת העמים עליהם הם שולטים ואת תרבותם, ולעיתים הגיעו לארץ נציבים שיצרו פגיעה ברגשות הדתיים של העמים הנשלטים, בעיקר היהודים.
— לקריאה על הפגיעה ברגשות הדתיים היהודיים על-ידי הניצבים קראו בעמ' 81 בספר הזה —

במקביל, תקופת הנציבים הרומים אופיינה בהתחממות המתח בין היהודים לנוכרים ביהודה. מחלוקות בין הקבוצות הובאו פעמים רבות להכרעת השלטון הרומי, וזה לא תמיד העדיף את טובת היהודים. דוגמה לכך רואים לדוגמה בהכרעתו של הקיסר נירון כי קיסריה אינה עיר יהודית אלא הלניסטית. בנוסף, המתח בין הקבוצות לווה פעמים רבות במעשי אלימות הדדיים. העובדה כי חיל-המצב הרומי (הכוח הצבאי הרומי שהיה כפוף לנציב) היה מורכב ברובו מחיילים נוכריים, לא הוסיפה להרגעת הרוחות בין הצדדים.

לצפיית עזר – שיעורטון – דפוסי השלטון הרומי בא"י.

תוך שנים מעטות הופך המרחב ממרחב המורד נגד גזרות הדת של אנטיוכוס, למרחב המכונן מדינה עצמאית של ממש, כזו המנהלת מדיניות פנים וחוץ עניפה. בתחילה, העניקו הסלאוקים אוטונומיה לחשמונאים, ובכך הפכה יהודה לממלכה עצמאית באופן חלקי – היתה רשאית לנהל רבים מעיסוקיה הפנימיים, ובתוך כך את ענייני הדת, אולם היא עדיין נדרשה לשלם מס לשלטון הסלאוקי. מתן אוטונומיה זו, שהיה כמעט כניעה למורדים, נבע מכשלון הצבא הסלאוקי בדיכוי המרד, ומרצונו של השלטון הסלאוקי להפנות את הצבא למלחמה באזורים אחרים באימפריה.
השינוי הגדול התרחש בשנת 140 לפנה"ס, עת הכיר המלך הסלאוקי דימיטריוס ה-II בשמעון כמלך עצמאי ופטר אותו מתשלום מס לאימפריה הסלאוקית. בכך הפכה למעשה הממלכה החשמונאית לעצמאית באופן מלא. שמעון כינס את חֶבֶר-היהודים, מעין מועצה שאמורה לייצג את כל העם, וזו מינתה אותו לכהן גדול (=מנהיג דתי), למנהיג צבאי, ולמנהיג מדיני. חבר-היהודים גם קבע כי שמעון יוכל להוריש את התפקיד לבניו. נכדו של שמעון, יהודה אריסטובולוס, כבר ינצל את מעמדו כמנהיג כדי להכתיר עצמו למלך.

השושלת החשמונאית – לחצו על התמונה להגדלה

השושלת מבססת את שלטונה

כדי להבין את פועלם של המלכים לביסוס השלטון החשמונאי יש להבין את שני האתגרים הפנימיים המרכזיים של הממלכה:
(1) סכסוכים רבים בין יהודים לנוכרים בישובים השונים.
(2) קושי דמוגרפי – הארץ היתה מאוכלסת באופן שנתפס אז כמקסימום שהיא יכולה להכיל, ושטחי החקלאות לא הספיקו לכל האוכלוסיה. קושי זה רק העצים את הסכסוכים בין היהודים לנוכרים, מכיוון שהוא יצר כר לסכסוכי קרקעות שהפכו לעיתים לסכסוכי יהודים-נוכרים.
הפתרון של מלכי שושלת בית חשמונאי היה טריטוריאלי – הרחבה כמעט-מתמדת של גבולות הממלכה, ועל-ידי כך יצירת שטחי חקלאות חדשים והורדת הלחץ משטחי החקלאות בממלכה. החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס הוא הפעיל מדיניות חדשה באזורים הנכבשים – גיור בכפייה. כך גוירו עמים שונים ובהם האֶדוֹמים, היֶתוּרים, ועוד. כך השיגה הממלכה החשמונאית הישג נוסף מול אתגריה – גם הגדלת שטחי הממלכה, וגם מניעת הפרת האיזון הדמוגרפי.

הפרדוקס הגדול של הממלכה החשמונאית

קבר בני חיזיר בנחל קדרון, מול הר-הבית. אחוזת קבר בסגנון הלניסטי מתקופת החשמונאים, ששימשה משפחת כהונה.

הממלכה החשמונאית, ובעיקר מנהיגיה ותושביה המבוססים, עברה תוך פחות ממאה שנה תהליך מעניין: ממשפחה המורדת בשלטון ובכהן הגדול בטענה שהוא התייוון מדי, למדינה המאמצת את התרבות ההלניסטית באופן ניכר. בתחומים רבים רואים את הממלכה הולכת ומאמצת סימנים הלניים: החל מהשליט יוחנן הורקנוס, שאימץ שם יווני (הורקנוס), כל שאר השליטים עשו זאת. משפחת המלוכה, הכהונה והאצולה הלכו ואימצו "סמלי סטטוס" מהתרבות ההלנית – בניה ראוותנית ועמוסה בעיטורים ופסלים, אחוזות קבר  ראוותניות בסגנון יווני, ועוד. סממן הלניסטי נוסף – אימוץ התואר "מלך" בידי יהודה אריסטובולוס, ולקיחת כלל הסמכויות (הדתיות, המדיניות והצבאיות) בידי אדם אחד, דבר שלא היה נהוג בדת היהודית עד-אז. יתר על-כן, משפחת החשמונאים אמנם משפחה כהנית, אולם איננה חלק משושלת הכהונה הגדולה, ולפיכך, לפי ההלכה היהודית, אינם יכולים למנות עצמם לכהנים גדולים. כלומר – עצם נטילת תפקיד הכהונה הגדולה נגועה בהלניזם.

התפתחות קבוצות בחברה היהודית במהלך התקופה החשמונאית

במועד לא ברור במהלך ימי בית-II נוצרו במקביל לרוב העם שתי קבוצות: הפרושים והצדוקים. הפרושים היו ההנהגה הדתית המקובלת של העם, במידה מסויימת ה"מיין-סטרים" ההלכתי של אמצע ימי בית II. הפרושים האימנו כי במתן תורה בהר-סיני ניתנה לעם ישראל במקביל לתורה גם תורה שבעל-פה, ושהיא עוברת מדור לדור, וכן האמינו באפשרות לדרוש בתורה ולחדש הלכות על-בסיסה, בהתאם לרוח התורה והמציאות המשתנה. בנוסף, האמינו בהישארות הנפש אחרי המוות, ובעולם הבא. אין בידנו ידיעות רבות על אורח חייהם, אולם מהידוע ניתן לומר כי קבוצה זו חיתה עם העם, בכל שטחי הארץ.
במקביל, היתה קבוצה קטנה הרבה יותר, שכונתה "הצדוקים". הידיעות ששרדו על תפיסתם ההלכתית בודדות, ומהן עולה שקבוצה זו דחתה את מרבית התורה שבעל-פה, דבקה בהלכה התנ"כית בלבד, כפרה בקיומו של העולם הבא, וכפירה זו הביאה רבים לאמונה בבחירה-חופשית ובחיי נהנתנות בעולם הזה. מהידיעות הבודדות על קבוצה זו, עולה שבמרצות השנים רבים בעם הביעו ניכור ממנה, שכן היא נתפסה כנהנתנית ומנותקת מהעם. הצדוקים היו מֶעֶבֶר לשמרנים: הם היו קונטרה-רבולוציונרים, כלומר שמרנותם הקיצונית הביאה אותם להמצאת דעות המנוגדות לדעות כלל-ישראל ולדעת הפרושים. כלומר, מתוך התנגדות להתפתחות הם משכו אחורה, לעיתים תוך המצאת חוקים בעצמם.

שינויי אליטה-דתית בתקופה החשמונאית

בימיו של יוחנן הורקנוס חלה התקרבות של הצמרת החשמונאית אל הצדוקים, והתרחקות מהפרושים. הרקע להתרחקות השלטון מהפרושים לא ברור, אולם משערים כי הוא נובע מקורת-רוחם של הפרושים מתהליכי ההלניזציה של השלטון ואיחוד הסמכויות בידיו של המלך. ברור לחלוטין כי תפיסתם של הצדוקים נוחה יותר לשלטון הרוצה להתקרב לתרבות ההלניסטית, ועל-כן הם קורבו אל השלטון. קירבתם לשלטון של הצדוקים רק הרחיקה אותם עוד יותר מהעם. בטיול ברובע ההרודיאני בירושלים, רובע הכהנים-הצדוקים משלהי בית-II בירושלים, ניתן לראות את עושרם המנכר ביחס לעם:

• 
  פסיפס באחד הבתים וכלי-אבן
  בתקופת בית שני מדובר היה בשני פריטים יקרים ביותר. הימצאותם דווקא בבית הכהנים הצדוקים העובדים בבית-המקדש, מלמדת על עושרם הגדול.
• 
  כלי אבן וזכוכית
  זכוכית היתה נדירה ביותר בימי בית-II ועלותה היתה גבוהה ביותר

אם עד-כה דיברנו על שתי קבוצות שאחת התקרבה לשלטון על-רקע מדיניותו והשניה התרחקה מהשלטון, עתה יש לדבר על קבוצה שלישית – אנשים שהחליטו "להתנתק" מהעם ומהשלטון, כדי שחטאיו לא יגרמו להם להיענש יחד איתו. קבוצה זו היא היחידה שיש לה מאפיינים כיתתיים (=של כת) – הם התנתקו מהעם, התבודדו ממנו, יצרו לעצמם מערכת ערכים המפרידה אותם משאר האוכלוסיה, ולמעשה יצרו מעין גבול בינם לבין הסביבה. קבוצה זו כונתה "האיסיים", שיש חוקרים המזהים אותה עם כת ים-המלח שחייתה בצפון מדבר יהודה. הם נתפסו על-ידי הסביבה כסגפנים שחיים חיי-שיתוף הכוללים הקפדה על תפילות, טבילות היטהרות, ארוחות משותפות, ועבודה. בחלק מהכתבים הם מתוארים ככאלה שאף הקפידו על אכילת חולין בטהרה. הם האמינו בהשגחה אלהית ובהעדר בחירה חופשית – אלא בגזרה קדומה. הם אימצו לוח שנה שמשי.

לצפיית-עזר: שיעורטון – המדינה החשמונאית
לצפיית-עזר: שיעורטון – הכתות בימי הבית השני

בשנת 167 לפנה"ס פרץ מרד של יהודים בא"י כנגד השלטון היווני וכנגד גורמים מתיוונים בתוך העם. מרד זה הצליח, ופתח תקופה של כ-100 שנה של שלטון חשמונאי בא"י. כדי להבין את המרד, יש להבין את הרקע שלו בשני הקשרים: הקשר מדיני-חיצוני, והקשר פנים-יהודי.

הרקע המדיני:

עם מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס החלו מאבקי ירושה על השליטה באימפריה העצומה שכבש. מאבקי הירושה כונו "מלחמות הדיאדוכים" (דיאדוך ביוונית = יורש). בסופן של שנים עקובות מדם, חולקה האימפריה, ואזור המזרח-התיכון התחלק בין שתי שושלות: בית סלאוקוס ובית תלמי.

בורד – שטח בשליטת בית סלאוקוס;
בירוק – שטח בשליטת בית תלמי

חלוקה זו למעשה הכניסה את אזור יהודה לתווך בין שני הכוחות החזקים באזור. עד שנת 200 לפנה"ס היתה הארץ בשליטת בית-תלמי, אולם אז הצליח אנטיוכוס השלישי, המלך הסלאוקי, לכבוש אותה מידי בית-תלמי. אנטיוכוס השלישי נתן כתב-זכויות ליהודים, ובו הוא למעשה מעגן שוב את האוטונומיה הדתית שלהם. צבאו מקבל עזרה מהיהודים, שאף מסייעים לו לגרש את אחרוני החיילים התלמיים שהיו מוצבים בארץ. בשנים שלאחר מכן גורמים בחברה היהודית שרצו להגדיל כוחם פנו לעיתים לשלטונות התלמיים בתקווה לקבל סיוע. פניה זו היא כמובן ניצול המאבק בין האימפריות לצורך מאבק בתוך החברה היהודית. בתחילת המאה השניה לפנה"ס ניסו שליטי בית-סלאוקוס לצאת למלחמות מול בית-תלמיי. מלחמות אלה הצריכו ממון רב, אותו גייס השלטון בין היתר משוד מקדשים דתיים של דתות שונות ובהם בית-המקדש של היהודים. במקביל, בקרב אחר, הפסיד בית-סלאוקוס לאימפריה הרומית וחויב בתשלום פיצויים כבדים לרומא. גם הפסד זה יצר צורך בגיוס ממון רב.

הרקע הפנים יהודי:

בתוך החברה היהודית התרחשו מאבקים על כוח כלכלי ועל אופי החברה כל העת. מעט אחרי שנת 190 לפנה"ס הסתכסך הכהן הגדול עם נגיד בית-המקדש (הפקיד האמון על ענייני הכספים של המקדש), כאשר האחרון ביקש להפקיע מהכהן הגדול את סמכות הפיקוח על השווקים, סמכות שבצידה כוח רב. הכהן הגדול, חוניו ה-3, סירב, ונגיד ביהמ"ק פנה אל המלך הסלאוקי בבקשה שיתערב ויעביר את התפקיד אליו. בפניתו הבטיח למלך הסלאוקי כי בתמורה לתפקיד הוא ישלם כסף רב למלך, ויעביר חלק מאוצרות המקדש למלך. המלך נענה לבקשה, הפקיע את סמכות הפיקוח על השווקים מהכהן הגדול והעבירה לנגיד המקדש. במקביל, הוא שלח את אחד משריו לגבות את התשלום מאוצר המקדש. לכאורה מדובר באירוע שולי, אולם האירוע נתפס בציבור היהודי כפעם הראשונה בה השלטון ההלניסטי מתערב בחלוקת הסמכויות הפנים-יהודית. מתח זה בין השלטון לציבור היהודי גרם לחוניו ה-3 לצאת לאנטיוכיה, בירת השלטון הסלואוקי, בכדי ליישר את ההדורים.

את העדרו של חוניו ה-3 ניצל אחיו, יסון, שפנה אל מלך בית-סלאוקוס והציע לו תשלום רב אם ידיח את אחיו חוניו ממשרת הכהונה הגדולה וימנה אותו תחתיו. המלך הלסאוקי הסכים, ויסון הפך לכהן גדול. הדחה זו נתפסה כהתערבות של השלטון ההלניסטי בהליכים הדתיים היהודיים. יסון, מעבר להיותו אדם שרכש את משרתו בכסף, נתפס בקרב רבים בציבור היהודי כמתייוון (וכנראה באמת היה כזה) שמינויו לכהן עשוי להגביר את תהליכי ההלניזציה בירושלים.
יסון הפך את ירושלים לפוליס – עיר הלניסטית באופן ניהולה, בנה בה גמנסיון (בית-ספר לילדי אצילים ששם דגש על תרבות הגוף, מה שנתפס כתרבות הלניסטית), אך איפשר את המשך קיום הפולחן הדתי היהודי. חוקרים שונים מצביעים על העובדה כי באף מקור אין תיאור של מחאה נגד צעדי יסון, ככזו המוכיחה שרבים בציבור הירושלמי, ובפרט אצילי העיר, אימצו נוהגים הלניסטיים בעצמם. בשנת 172 לפנה"ס הדיח המלך הסלאוקי את יסון ומינה תחתיו את מנלאֹוס מּבֵית בִלגה, יהודי מתיוון שנהנה מתמיכת האצולה היהודית המתייוונת, אך לא היה נצר למשפחת הכהונה הגדולה. יוזכר, עפ"י האמונה היהודית תואר הכהונה הגדולה עובר בשושלת, ולכן מינוי זה סתר את יסודות האמונה היהודית. מנלאוס גם הוא קנה את משרתו מהשלטון בכסף, ובכך הקצין עוד יותר את התערבות השלטון ההלניסטי בעניינים הפנים-יהודיים.

בשנת 169 לפנה"ס יצא המלך הסלאוקי, אנטיוכוס אפיפנס ה-4, למלחמה במצרים בגלל האיום שנשקף לממלכתו בכיוון בית-תלמי. בדרכו למצרים שדד את כספי אוצר בית-המקדש וכן כלי פולחן מבית-המקדש בכדי לממן מלחמתו, וזאת בעזרתה של משפחת הכהונה הגדולה, שאותה, כאמור, מינה תמורת כסף. השוד, בסיוע הכהן הגדול, גרם לפריצת מהומות בירושלים.

פריצת המרד

בשל פריצת המהומות בעיר יסון, הכהן המודח, שב אל העיר במטרה לדכא את המהומות. מנקודה זו, שני המקורות ההיסטריים המתארים את התקופה, ספר מקבים א' וספר מקבים ב', לעיתים סותרים אחד את השני. הנתונים הברורים הם רק זאת:

• יסון הגיע לדכא את המהומות (לא ברור אם הצליח או לא).
• אנטיוכוס אפיפנס הגיע גם לעיר כדי לדכא את המהומות (לא ברור אם כתוצאה מכשלון יסון או לאחר הצלחתו של יסון כדי לוודא סופית שהסכנה למרד בעיר חלפה).
• אנטיוכוס אפיפנס גוזר גזרות דת קשות (לא ברור מדוע – האם כדי "להעניש" על המרד ובכך להעביר מסר מרתיע לערים אחרות, או כדי להציג עליונות תרבותו, או מסיבה אחרת).
• גזרות הדת רק מגבירות את רצון המאבק של קבוצות בתוך העם היהודי, ולמעשה פורץ מרד בראשות מתתיהו החשמונאי.

אלה הנתונים הברורים. בתוך זה ישנן שלל שאלות לא פתורות. היסטוריונים מסוימים גורסים כי לאחר שובו של יסון קבוצות שונות בתוך העם לא קיבלו את שלטונו וביקשו להנהיג בחזרה את חוקי התורה. קבוצות אלה כונו "חסידים", וכנראה כללו את שכבות העם העממיות ואת בני מעמד הסופרים – קבוצה של מפרשי התורה ומלמדיה. על-פי גישת ההיסטוריונים הללו, החסידים לא קיבלו את שלטונו של יסון ולמעשה פתחו במרד כנגדו. מרד שכזה עשוי להסביר גם את גזרות הדת שגזר אנטיוכוס, שכן הגזרות מדכאות את החסידים ובכך עשויות לסייע ליציבות שלטונו של יסון.
כך אן כך, יש גזרות-דת, ואלה יוצרות (או מעצימות) מרד כנגד השלטון ההלניסטי והגורמים היהודיים המזוהים עימו, כמו יסון.

גזרות הדת

בשנת 167 לפנה"ס גוזר אנטיוכוס אפיפנס את גזרות הדת. במסגרת הגזרות נאסר על היהודים לקיים את מנהגי היהדות, ובתוך כך: איסור על לימוד תורה,איסור על שמירת שבת, איסור על קיום ברית-מילה ועוד. במקביל חייבו הצווים של אנטיוכוס את היהודים לאכול מאכלים האסורים עליהם ולהשתתף בטקסים אליליים. במקביל, חולל בית-המקדש, והפך למקדש לאל היווני זאוס.

התגובות לגזרות

בקרב החברה היהודית היו תגובות שונות לגזרות. היו שקיבלו את הגזרות ברצון, היו שקיבלו את הגזרות מחוסר ברירה, היו כאלה שניסו לברוח לאזורים מרוחקים ובהם להמשיך לקיים את דתם, והיו עוד שתי תגובות: קידוש-השם, ומרד.

סיפור חנה ושבעת בניה מוכר מאוד בתרבות היהודית והכללית. כאן בציור משנת 1842. ברקע נראה הפסל לו סירבו להשתחוות.

קידוש השם הוא ביטוי לנכונות למסור את הנפש ובלבד שלא לבגוד באמונה הדתית. דוגמה מוכרת לקידוש השם בימי גזרות אנטיוכוס מצויה בספר מקבים ב', בו מסופר על שבעה אחים ואימם שעונו ובסופו של דבר הוצאו להורג, משום שסירבו לבגוד בדתם על-פי צו אנטיוכוס. סיפור זה מוכר בשם "חנה ושבעת בניה".

התפתחות מרד החשמונאים

עם הגעת חיילי הצבא הסלאוקי לכפרו של מתתיהו החשמונאי הוא החל במרד בשלטון הסלאוקי. המרד החל כ"מלחמת-דת", ופנה בעיקר כנגד גזרות הדת של אנטיוכוס.

בנו של מתתיהו – יהודה, הרחיב את המרד למלחמה של ממש בצבא הסלאוקי, תוך טיהור בית-המקדש. בתקופתו הצליחו המורדים לשלוט על הדרך לירושלים, לטהר את בית-המקדש, ולקבל הצהרה מהמלך אנטיוכוס ה-5 על ביטול גזרות-הדת, הדחת הכהן הגדול המתיוון והוצאתו להורג. יהודה גם החל לפעול כנגד התושבים הנוכרים בארץ, ולייהוד ישובים בהם גרו נוכרים. בסוף ימיו של יהודה כבר ניתן לראות כי השטח שבשליטת המורדים בעל סממנים של מדינה עצמאית – הוא מנהל מדיניות פנים וחוץ, ומנהיגיו נוהגים כממנהיגי מדינות, ובתוך-כך בונים לעצמם ארמונות. מנקודת הזמן הזאת השטח איננו כבר "שטח מורד", אלא מדינה חשמונאית של ממש.

לצפיית-עזר: שיעורטון – המדינה החשמונאית

בשנת 356 לפנה"ס נולדה אחת הדמויות המשפיעות ביותר על ההיסטוריה של העת העתיקה – אלכסנדר מוקדון, שבהמשך כונה גם "אלכסנדר הגדול". מוקדון נולד ביוון בתקופה בה היו בה שורה של ערי-מדינה עצמאיות שכונו "פוליס", שאינן קשורות אחת לשניה, ולעיתים אף אויבות אחת של השניה. מוקדון הצליח כבר בצעירותו לאחד תחתיו את יוון, תוך הטלת מורא על ערים מורדות, ולהכין צבאו למסע כנגד האימפריה הפרסית.

עד מאי של 333 לפנה"ס השלים מוקדון את כיבוש מרבית אסיה-הקטנה (ביטוי קדום לאזור החלק האסיאתי של תורכיה של היום), ונערך להמשך הכיבוש מזרחה. עוד באותה שנה צבאו של מוקדון הביס את הצבא הפרסי באזור סוריה וא"י של היום ואזורים אלה הפכו להיות תחת שלטונו של מוקדון. צבאו של מוקדון המשיך לכבוש שטחים נוספים, ובשיאה שלטה האימפריה על כל מרכז ומערב אסיה.

בצביעה בהירה – השטחים עליהם שלט מוקדון בשיאו. בחצים שחורים – מסעות הכיבוש שערך. המספר מעליהם מציין את שנת המהלך.

תהליך ההלניזציה

בשטחים שכבש מוקדון התרחשה תופעה שכונתה לימים "הלניזם" – השפעה הולכת וגוברת של התרבות והשיטה הפוליטית היוונית על העמים שתחת האימפריה. עמים שונים באימפריה הושפעו, בדרגות שונות, מהתרבות היוונית: נטילת שמות יווניים, הקמת בנייני פאר בסגנון היווני, פולחן גוף בסגנון היווני, אימוץ לשון יוונית ועוד. בקרב העמים שתחת השלטון ההלניסטי החלה תופעה, בעוצמה משתנה, בה האוכלוסיה האמידה רואה בתרבות היוונית תרבות נעלה, ומאמצת ממנהגיה. תופעה זו לא פסחה על אזור א"י.

במאתיים השנים שאחרי הכיבוש היווני כ-30 ערים במרחב א"י אימצו מאפיינים הלניסטיים נרחבים: הקמת מבנים הלניים, אימוץ המבנה הפוליטי היווני היוצר ערים המכונות "פוליס" – מעין עיר מדינה, ועוד. בערים הללו החל להתקיים פולחן אלילי הלניסטי. תופעת ההלניזם הלכה והתחזקה במהלך תקופת השלטון היווני בא"י, והתחזקה עוד-יותר אחרי הכיבוש הרומי. ככל שהתקדם הזמן, התרבות ההלניסטית הלכה וחדרה גם למעמד הכהנים, והדבר ניכר במעשיהם ובמבני מגוריהם.

במקביל לתהליך ההלניזציה, השלטון היווני הכיר באוטונומיה הדתית של היהודים, במסגרת מה שהוא כינה "חוקי האבות" – מושג יווני הבא לתאר את חוקי התורה של היהודים. האוטונומיה הדתית כללה הכרה במנהגיהם של היהודים, במסדותיהם היצוגיים, ובתפקידים השונים בעמם. כך לדוגמה הכיר השלטון בכהן הגדול ובעובדה שתפקיד זה עובר בשושלת.

במאה השניה לפני הספירה כבר ניכרים סימני הלניזציה בבית-טוביה – משפחת אצולה יהודית מעבר הירדן המזרחי. ניתן לראות זאת גם בדמויות פסלי החיות שהתקינו במצודתם (פסלי דמות אסורים עפ"י התורה), אך גם בשימוש בברכות הודיה לאלים יווניים בעת כתיבת מכתבים רשמיים. כמה ממכתבים אלה שרדו, ומהם אנו לומדים על משפחה זו ונוהגיה. מצודתם (עירק-אל-אמיר) השתמרה ומופיעה בתמונה משמאל.

טוביה גם ניצל את כוחו הכלכלי על-מנת להינשא לבת של הכהן הגדול חוניו ה-II, ומאוחר יותר באמצעות כספו ויחוסו המשפחתי החדש על-מנת להדיח את הכהן הגדול מרוב סמכויותיו. גם זוהי דוגמה להלניזם – העברת סמכויות דתיות ופוליטיות בהתאם לכוח כלכלי ופוליטי ולא בשל יחוס שושלתי כפי שקובעת הדת היהודית.

בכחול כהה יותר – האמפריה הבבלית.

בשנת 586 לפנה"ס החריב הצבא הבבלי את בית-המקדש הראשון והגלה חלק ניכר מיושבי יהודה לבבל. אירוע זה חתם את תקופת בית ראשון, ופתח תקופה חדשה עבור העם: גלות בבל. פחות מ-50 שנה לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, השתלט כורש, מלך פרסי, על האימפריה הבבלית, וכך הפך אותה לאימפריה הפרסית.

כורש, בכישרונו הרב, ובזכות מדיניות פנים חדשה שעוד רגע נפרט עליה, הצליח להגדיל את שטחה של האימפריה שתחת שלטונו (מפת תחומי שלטונו החדשים כאן).

כורש מנהיג מדיניות פנים חדשה

מעט לאחר השתלטותו על האימפריה הבבלית החל כורש במדיניות המאפשרת לכל עם-ועם לשוב לארץ ממנה הוגלה בתקופה הבבלית ולהקים שם מחדש את המקדשים לאלהיו שהוחרבו. בספר עזרא בתנ"ך מוזכרת איגרת של המלך המתירה ליהודים לשוב לארצם:

וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, […] הֵעִיר יְהוָה, אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר.  כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.  מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם…."                 (עזרא א 3-1)

מאת Photograph by Mike Peel (www.mikepeel.net). Modifications by مانفی, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10792872

העובדה כי עדות להיתר זה מצויה רק בתנ"ך ואינה מגובה בכל מקור אחר, גרמה לכך שבמשך מאות שנות מחקר היסטורי הוטל ספק על מהימנות קיומה של ההצהרה. ב-1879 נמצא בעירק של היום גליל סלע ובו המלך כורש מתאר כי שחרר את אלי העמים תחתיו, ונתן לעמים תחתיו לשוב לארצם. הוא מציג במיוחד את שחרור הבבלים מהגלות וההיתר שנתן להם לשקם את בתיהם ומקדשיהם. ממצא זה סתם את הגולל על הספקות: מדיניותו של כורש היתה להשיב את העמים למקומם. מדיניות זו אפשרה לכורש להרחיב ממלכתו תוך קיום "שקט מבפנים", שכן העמים השונים מפגינים אהדה כלפיו ופוטנציאל המרד שלהם יורד.

תחילת שיבת ציון

ההיתר לשוב ליהודה גרם לתחילת עליה של יהודים בחזרה ליהודה וירושלים. עליה זו כונתה "שיבת ציון". אין בידנו מידע על מספר האנשים שעלו ועל מספר האנשים שנותרו בגלות בבל, אולם ברבות השנים הפכה שוב יהודה להיות מרכז יהודי משמעותי. על-אף ההיתר והעליה, סיבות שונות גרמו להתעכבות בניית ביהמ"ק מחדש, וזה נחנך רק בשנת 516 לפנה"ס.