החלטתו של משרד החינוך* לא לאפשר הקרנה של הסרט “שש פעמים” בפני תלמידים, גם כחלק מתהליך חינוכי מובנה, מזכירה את הסיפור על הגנרל העות’מני, מוסטפא פאשה שנשלח לכבוש את האי מלטה, ומשטעה בניווט ולא מצא את האי שב לארצו והכריז “מלטה יוק”.
הערב צפיתי בסרט הישראלי “שש פעמים” בו נראה ניצול מיני של נערה המגיעה לבית-ספר חדש ומנסה להשתלב בחברה. הסרט לא נוצר בריק, הוא נוצר בחברה ובחברת-נוער בה המיניות מחד והניצול מאידך, נוכחים, נוכחים מאוד, ורק אנחנו, המבוגרים, חושבים שאם נסתירם מתחת לשטיח, כל זה לא יהיה, ולא נצטרך לדבר עם ילדינו על טוב ורע, על מותר ואסור.
לפני כשבועיים פרסמתי כאן את מערך השיעור הזה, אחרי שהוא עבר בהצלחה בכיתה בה אני מלמד. היו שטענו שמערך השיעור בוטה מדי, פרונוגרפי מדי, ממשי מדי. בדיעבד אני בטוח עוד יותר שהממשות הזו היתה חיונית לשיעור. היא-היא היתה זו שהכניסה דווקא את אלה שממעטים לעיתים להשתתף בדיון אל תוך השיח. אלה ששיעור “סטרילי”, שיעור של “הפיקוח”, היה משאיר אותם אדישים ולא שואלים (את עצמם ואחרים), השתתפו הפעם. ואלה גם התלמידים שאיתם עולם המבוגרים צריך לדבר. דווקא התעוזה להשתמש בדריכה “מטלטלת”, גם אם אחרי הכנה, מאפשרת שיח משמעותי, שיח עם דיון אמיתי, בו התלמידים עוברים תהליך.
כל זאת ועוד: אם אנחנו, המבוגרים, לא נדבר איתם על הדברים, לא נעורר את הדיון, הם עדיין יחשפו לתכנים קשים, יקלעו לסיטואציות חברתיות ועדריות, וכל זאת בלי שחשבו על הדברים לפני. בלי שדנו, לא עם עצמם ולא עם החברה. אנחנו כל-כך מפחדים מתפקודם בעדר, עד שיהיה זה טיפשי לא להכינם לכך. טמינת הראש בחול לא תפיג את הנושא, היא פשוט תגרום לנו לא להיות מעורבים בו.
על רקע זה תמוהה החלטת משרד החינוך למנוע את הקרנת הסרט. אציין, לא מצאתי להחלטה גיבוי רשמי, וחיפוש הצירוף “שש פעמים” במאגר חוזרי מנכ”ל של משרד-החינוך הוליד רק אזכור לנוהל הדורש אוורור 6 פעמים בשעה של מעבדות מסוג מסוים. אם הפירסום נכון – אזי התנהלותו של משרד החינוך דומה לזה של הגנרל מתחילת הפוסט – הוא נשלח להיות חלק מטיפול בבעיה (ואני מסכים, רק חלק), אך שב לארצו והכריז – “מלטה יוק”.