פרשת עמנואל מחייבת אותנו בשני דיונים נפרדים, זה הדן בשאלת הגזענות מחד, וזה הדן בשאלת מקור הסמכות במדינה מאידך. שני הדיונים, וכל אחד מהם בנפרד, מביאים אותנו להתייצב במוצאי שבת בהפגנה.
שאלת מקור הסמכות
פרשת עמנואל, כמו פרשות דומות בעבר, העלתה אל פני השטח את שאלת מקור הסמכות במדינה. אל לנו להקל ראש בהפגנות ובהתבטאויות המכרסמות בריבוניותה וסמכותה של מדינת ישראל. 
בכדי שהמדינה תוכל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, זכאי כל אדם למחות נגד מהלכיה, אולי אף חייב למחות אם איננו מסכים עימם, אולם איננו יכול לכפור בסמכות המדינה ולסכל את פועלה. חציית קו זו היא כרסום בריבוניות המדינה, והעמדת גרעין מנגנון קיומה בסכנה.
בימי שביתת המורים הגדולה ביקשה המדינה מבית המשפט להוציא צווי ריתוק נגד השובתים. מול בית המשפט היו הפגנות שביקשו למנוע את הוצאת צווי הריתוק, אולם היה ברור לכל המפגינים כי אם צווי הריתוק יוצאו, סומא על המורים לכבדם. כך גם לגבי החלטות ממשלה. המחאה, אפילו המחאה הנרחבת, היא הרבה יותר מלגיטימית, היא חשובה ממש, אולם מרגע שישנה החלטה ניסיון לסכלה באמצעות אי-מילויה או אלימות הוא לא לגיטימי. ניסיון סיכול שכזה מעמיד בסכנה את המנגנון הרגיש המאפשר קיומה של המדינה, מעמיד בסכנה את ריבונותה של המדינה. כאשר אדם לוקח לעצמו את הסמכות לברור את הנחיות המדינה שהוא מבצע ואיננו נענש על-כך הוא למעשה מערער על קיומה של המדינה כישות מדינית. כדוגמא, המחאה בטרם תכנית ההתנתקות, היתה לגיטימית ביותר ואף חשובה, אולם סירוב פקודה בידי חיילים שנשלחו לבצע את המשימה שהטילה עליהם המדינה הוא מחוץ לתחום הלגיטימי. הוא מערער על סמכותה של המדינה, מכרסם בה.
ראוי כי נזכור כי אין לקיומנו כאן כל אפשרות קיום ללא מדינה כישות מדינית עצמאית. בלא המדינה, האפשרות שלנו להתקיים בחלק זה של העולם היא פחות מבלתי סבירה. ראוי גם כי נזכור כי בחמישים השנים האחרונות, כמעט כל הקהילות היהודיות בניכר חובות תהליך מאסיבי של התבוללות, של “יציאה החוצה” אל מחוץ לעם היהודי. מדינת ישראל היא הפלטפורמה היחידה בה תופעה כזאת לא מתרחשת כמעט, וכנראה גם לא תתרחש במימדים גדולים.
כל אלה, מביאים אותנו להבנה כי לבית-המשפט לא היתה כל אפשרות לותר על מאסרם של מפרי הצו, שכן ויתור כזה היה למעשה הכרה במערכת חוץ-מדינתית כסמכות העולה על זו של המדינה, והיתה מעמידה על בלימה את יכולת קיומנו.
לעניין הגזענות
המדינה לא יכולה לאפשר בחסותה או שלא בחסותה גזענות. המדינה חייבת למצות את סמכותה 
בכדי למנוע כל גזענות ואפליה. אין זה משנה אם מדובר במניעה של כניסת אתיופים למועדון או בברירת הנכנסים למוסד לימודי על-פי השתייכותם העדתית. בדיוק כפי שאנו מצפים מבית משפט להוציא צווים המחייבים מועדונים להכניס אתיופים אם הם לא איפשרו להם טרם הצווים, וכפי שאנחנו מצפים מבתי המשפט לשלוח לכלא בעלי מועדונים שיפרו צווים שכאלה, כך ציפיתנו גם בהקשר של עמנואל. הדעת לא סובלת אפליה, על אחת כמה וכמה במערכת החינוך.
מבלי לגרוע מזאת, עלינו לזכור את מקומו של “החינוך האפור” במפת האפליה בישראל. כל עוד מדינת ישראל לא מעמידה את מיטב משאביה לצורך הפעלת מערכת חינוך ציבורית ראויה, חזקה ואיכותית, וכל עוד במקביל לכך היא מאפשרת קיומו של “חינוך אפור” בדמות של בתי ספר “מוכרים שאינם רשמיים” המקבלים תקציבים מהמדינה אך גובים כספים רבים נוספים מההורים, תוך העמדת יכולת התשלומים כשער כניסה, האפליה בפועל קיימת. העובדה כי בתי-ספר יכולים להפלות תלמידים על-רקע יכולת תשלום הורית, איננה גרועה פחות מקיומם של בתי-ספר המפלים על-רקע עדתי. זה שלנו קשה להסתכל על זה כאפליה, כי אלה בתי-ספר “משלנו”, “חילוניים”, לא הופך אותה לפחות כזאת.
המלחמה באפליה לפיכך צריכה להתנהל בשני מישורים במקביל: מימוש סמכות המדינה למניעת כל אפליה, לרבות שימוש בצווי בית-משפט, שלילת תקציבים וענישה, ויצירת מערכת חינוך ציבורית חזקה שלא תשאיר כל מקום לקיומה של המערכת ה”פרטית” המפלה.